עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  

אודות
רגש הוא רק באג בתוכנה?

מוזמנים ומוזמנות לדבר איתי במייל-
Smoothcriminaln@walla.com
It gets better
קלישאתי, אני יודע.
דברים נראים שונה מפרספקטיבת הזמן.
בבלוג שלי תוכלו לראות את זה באופן ברור.
בבקשה אל תקראו את הפוסטים הישנים וחסרי התקווה כמעוררי השראה.
תסתכלו על השינוי כמעורר השראה.
תבחינו בשינוי ותאמינו בו.
ואם תרצו לדבר עליו- אני כאן.
זיכרונות שתוקים.
20/04/2018 14:00
Thelse
אני כותב ממקום כואב, כבר שנים שאני עושה את זה.
כבר חמש שנים שאני עושה את זה כאן.
התחלתי לכתוב את הבלוג שלי בשנת 2013, בעודי בן 12, בחופש הגדול שבין כיתה ו לכיתה ז.
אלו חמש שנים לא פשוטות עבורי, עברתי במהלכן הרבה יותר ממה שאנשים עוברים בגלגול חיים אחד, הרגשתי הרבה יותר ממה שאנשים מרגישים חיים שלמים.
ובבלוג שלי אני רשמתי כאב, והכאב הגיע במגוון צבעים וצורות, ולעתים הכאב התבטא בכעס ישיר, ולעתים בריקנות ובאפטיות.
לפני כמה חודשים הרצתי לקבוצה של אנשי טיפול בנוער על חיי כנער טרנסג'נדר, לקראת ההרצאה עברתי על הבלוג,כמעט 700 פוסטים, וחייתי מחדש את הכאב.

אני לא מתיימר להיות כותב דגול, אני לא מתיימר להעריץ את כתיבתי או להתגאות בה, אך מילדות, אם ישנה עובדה חקוקה שאינה תשתנה לעד, היא כתיבתי. אני כותב ללא תכנון, ללא קושי, אני מנהל את חיי היומיום בעוד המילים נוחתות עלי כמטר סתווי.
כשאני לא כותב- אני מרגיש כנחנק לאוויר.
מתוך נסיון זה בכתיבה למדתי את עצמי ואת כתיבתי ולמדתי את עוצמתן של מילותיי, שלעתים מסוגלות ללפות אנשים, ולפעמים מצליחות להעביר את התחושות שלי, ככותבן.
ולרוב, הידיעה הזו משרה בי פחד.
אני מרגיש כמו חייב לגונן על קרוביי ממילות העבר שלי שמא ייפגעו מהתחושות הקשות אותן חוויתי.

~~~~~~~~~~~

יום הזיכרון לחללי צה"ל ולנפגעי פעולות האיבה תמיד מלווה במשפחתי בשתיקה רמה.
איננו ממשפחות השכול, ברוך השם, מעולם לא איבדנו ילד לשדה הקרב.
אולם אבי סבתי נרצח בידי מחבל, אותו אב סבתי עליו כתבתי פוסט בשנת 2016, פוסט אינטימי המתאר את חווית הזיכרון, את האופן בו סבתי נזכרת בו ומתארת אותו לי.
איננו חשים את ההזדהות הפטריוטית של יום הזיכרון בהקשר לסבה של אימי, ואני חוו ביקורת רבה ליום זה על הדרתו את נפגעי פעולות האיבה.
השנה, עת צאת יום הזיכרון וראשית חגיגות העצמאות, מצב רוחי היה ירוד.
המילים שוב נחתו עלי ובראשי ראיתי את הפוסט הבא אותו אכתוב בבלוג- על מהירות האירועים, על חוסר היכולת להכיל את העצבות ולהתנער ממנו באחת.
אך הפוסט הזה לא נכתב וגם לא ייכתב.
נקטעתי בפאניקה אל מול קבוצת הוואטסאפ המשפחתית, "רק עכשיו ראיתי את הבלוג, הוא יפה מאוד", כתב אחד הדודים ובלבול אפף אותי.
דודים אחרים הצטרפו למחמאות, עד שאחד מהם שלח קישור לאחרים המבולבלים כמותי.
אני מזהה את כתובת הבלוג שלי, ומתקשר בבהלה לדודתי המסבירה לי שהועבר אליהם הקישור מבני דודם שלהם, נכדיהם האחרים של סבה של אימי.

פוסט משנת 2016, רגע אינטימי של זיכרון, חוסר היכולת לגונן על קרוביי ממילותיי שלי.

כל אחד מתמודד שונה עם האובדן, עם הזיכרון ועם סימני השאלה.
אחדים מספרים, אחדים כותבים ואחדים קוראים.
חיפוש מקיף בגוגל הוביל את רחוקת המשפחה שלי לאותו הפוסט, האצבעות כבר מונחות על ההדק ויורות את הקישור הלאה.

לאחר בקשתי מדודיי, הקישור נמחק מקבוצת המשפחה והטעות הובהרה גם למשפחה המורחבת מאוד.
שם הבלוג שונה (כן, אני עדיין Smooth criminal, סיים אולד מי) וכך גם כתובת הבלוג. גם הפוסט המדובר נמחק, ווידוא הריגה.

~~~~~~~~~~~~~~~

אני לא מתבייש בכתוב בבלוג ויוצא מנקודת הנחה שגם הקרובים לי מסוגלים לתאר לעצמם את הקושי שחוויתי במרוצת השנים, אך מילים כתובות, שירים חרוזים, אינם רכים כמחשבות מתנדפות.

המחשבה הראשונה הייתה למחוק את הבלוג, אבל נשכבתי על המיטה ובהיתי במקום עד שהחלו זולגות הדמעות.
רציתי למחוק את הבלוג בשל הוותק, בשל הקושי המועלה על הכתב כבר שנים, בשל היכולת להעביר תחושות במילים. אבל כל אלו הן גם הסיבות שלי לא למחוק אותו.
לכן אני עדיין כאן, אך החשש אינו מרפה.
לא אוכל להתקיים בידיעה שפגעתי בקרובים לי בידיעתם את האמת, על כן אני מחוייב להאמין שסאגת החשיפה הגיעה לסופה.
עליי לקוות שהיכולת לשייך את הפוסט על סבתי אלי לא דרשה חיטוט רב מדי בבלוג, לא דרשה קריאה רבה מדי והתעמקות.

אבל אני כאן, בשם אחר, בכתובת אחרת, אך הבלוג עוד עומד על תילו על כל כתביי, כולם פרט לאחד, פוסט אחד שייתכן שהיותו זיכרון שתוק גזור עליו.
0 תגובות
המספריים שלי
20/03/2018 00:42
Thelse
כשצפיתי לראשונה בסרט "המספריים של אדוארד" התאהבתי.
ישבתי בסלון הגדול עם אימי בעודנו רק שנינו בבית, ייתכן שאחיי הצעירים ממני ישנו במיטותיהם.
אימי הכירה לי את הסרט כקלאסיקה, כזו שבוודאות אוהב.
ואכן כך קרה. מבלי להעמיק, לחפש מטאפורות, להבין את עומק העלילה, נפלתי שבי בסרט הזה.
הסרט במהרה נהפך לאהוב עליי, צפיתי בו אינספור פעמים, אולם בכל פעם ראיתי אותו באופן שונה.
אני זוכר שבאותו הערב, עם אימי בסלון הבית, נמשכתי לאופל שבסרט- לניגודיות שבין העולם האפל, הצבעים הכהים, של אדוארד, לצבעי העיירה הפסטליים, הנעימים.
אהבתי את החושך של אדוארד.
בדיעבד אני מבין שכמוהו אני- נולד שונה, גוזר על עצמי חיי בדידות.
לא סתם נשבתי בסרט, לא סתם האופל בראשית הסרט משך אותי, הוא משך אותי כי הוא היה אני, כי היינו אחד.

אדוארד נוצר עם מספריים במקום ידיים.
הייתה לו מטרה- גזירת ניירות במפעל לייצור עוגיות, אלא שהמטרה שלו נעלמה בעת מותו של מנהל המפעל- "הממציא".
שנינו היינו שונים, מבועתים מעצמנו, מבועתים מהאופן בו תגיב החברה לשונות שלנו.
אדוארד היה אני ואני הייתי הוא ולכן אהבתי אותו באותה התקופה.

אדוארד השיק לחיי בהמון נקודות- בבידוד העצמי, בפחד, ברצון להיות נאהב אך בהרגשה שאתה לא ראוי לכך. 
כך לפחות ראיתי את זה בעת ההיא.
בתקופה אחרת בה צפיתי בסרט אדוארד יצר בי תחושת הזדהות בחלקים אחרים- בהשתלבות עם אנשי העיירה, במציאת נקודות חוזק, בחוויות ראשונות של אושר ושפיות.
בנקודות ההן אני הייתי אדוארד ואדוארד היה אני ואנחנו היינו שמחים.

הרבה יותר קל להבין את החיים שלך כשהם חיים של מישהו אחר.
גם הרבה יותר קל להבין אותם בדיעבד.
היום אני מבין למה המספריים של אדוארד הוא הסרט האהוב עליי, ואני לרגע לא אוהב אותו פחות.
אני אוהב אותו כי הוא תזכורת עבורי.

אני מוצא את עצמי ביום יום מחפש דברים שיזכירו לי את העבר, אני מפחד לשכוח.
בעבר קראתי לחיפוש הזה מזוכיזם קל- לחפש מחדש את המקום הכואב, להיזכר כל הזמן.
היום אני מבין שהחיפוש הזה הוא החוזק, מזיכרון הכאב נגזר גם זיכרון ההתגברות עליו, ההערכה לעכשיו, להווה.
הכאב הזה הוא חלק ממני, על כן אני מסרב להיפרד ממנו.
אם אפרד ממנו לא אהיה יותר אני, האיש שגדל מתוך הכאב הזה, עם המסקנות והתובנות והבגרות הזו.
אם אפרד ממנו לא אוכל לפעול למען צמצומו של הכאב עבור אחרים, לא אוכל לעזור לאלו שקשה להם.
לעזור ולא להקל.
אני לא מוצא שאיפה בחיים קלים, אני לא רואה בהם עליונות.
על כן אני חושב שאין לחפש חיים קלים, אלא לחפש חיים שווי ערך, חיים ששווים את הקושי.
ככל שהסבל רב יותר, כך מוכרח האדם לעשות יותר, לפעול יותר, להיות יותר. על חיי להיות בעלי ערך רב כדי להיות שווים את הקושי הרב.
אני מרגיש שחיי שווי ערך כבר כך, אך עליי להצדיק את הכאב.

אדוארד היה אני ואני הייתי אדוארד ושנינו היינו שמחים ושנינו ניסינו להוכיח שעל אף הצלקות אנחנו שווי ערך.
ושנינו אחד.


4 תגובות
דספוריה מגדרית
28/01/2018 01:15
Thelse
אני מסכים עם האמרה שהכתיבה מגיעה מהמקום הכואב.
מהפצעים שנשארו פתוחים, מהצלקות שמקשות ללכת לים, או ללכת בחולצות קצרות, או ללכת בכלל, או רק להתקיים בכלל.
אני בטוח שזה נכון, אחרת לא הייתי יושב כאן וכותב דווקא עכשיו, אחרי שכבר הרבה זמן רציתי לחזור לתחושה המשחררת ומלאת השלווה של לאחר כתיבה בבלוג.
כנראה ששרשרת המאורעות האחרונה הייתה חייבת להתקיים כדי שאחזור לכאן, ואולי בסוף אני דווקא אחשוב שהכל באמת היה לטובה.

הכל החל בשבוע שעבר, בשבילי לפחות.
בדיעבד אני יודע שהמים החלו לגעוש עוד לפני, והם געשו וגעשו מתחת לפני הקרקע עד שחרצו חור מאסיבי באדמה היציבה שאני עומד עליה ועלו מעלה והציפו הכל.
ביום שני השבוע הפכתי לפתע בן 17. חבריי הפתיעו אותי במוצאי השבת שעברה בביתי במסיבת הפתעה מדהימה.
הרגשתי נבוך, ואהוב, ומוקף.
לא ידעתי מה מצפה לי בימים הבאים, לא ידעתי כמה הבדל קיים בין מוצאי השבת הקודמת למוצאי השבת הזו.

אבל בעוד שבשבילי הדברים חוו מפנה בשבוע הזה, המים החלו לגעוש כבר בשבוע הקודם, כשאני הייתי בבית בשלושה ימי מחלה.

לשותפי לשולחן בכיתה אין הרבה חברים, וגם לי.
כאן נגמרים המאפיינים המשותפים לנו. כתוצאה מכך כל שיחה איתו היא מאולצת, מתישה, דורשת הרבה יותר מדי אנרגיה.
תמיד ידעתי שהוא מוקיר את הקשר בינינו הרבה יותר ממני,כנראה בגלל שלי יש חברים מחוץ ללימודים ולו אין, אני הייתי החבר שלו מחוץ ללימודים.
ולי לא הייתה בעיה להיות החבר הזה בשבילו.
אז עברתי לשבת לידו בכיתה, והוא שיתף אותי בזה שיש לו רגשות כלפי חברה משותפת שלנו ואני יעצתי לו איך לא להרוס את הידידות ביניהם, והוא היה מגיע אלי להכין עבודות משותפות ללימודים גם כשהסברתי לו שאנחנו יכולים לעבוד במהירות וביעילות רבות יותר אם נחלק את העבודה ונעבוד בנפרד.
וסגרנו שנהיה ביחד בחדר במסע לפולין- בעיקר כי רוב החברים שלי הם בעצם בנות וכי רוב החברים שלו הם בעצם לא קיימים.

בעודי מחלים בבית מהווירוס שתקף אותי לפני שבועיים, הוא התקשר לבשר לי שהמחנכת שוחחה איתו באשר לחדרים בפולין, שהיא רצתה לדבר גם איתי אבל לא הגעתי.
הוא אמר שהיא שאלה אותו אם הוא בסדר עם הלינה איתי בחדר, והוא אמר שהוא אמר לה שכן, ושהוא מקווה שגם אני אגיד כן. ואני ידעתי שהוא לא רוצה לחפש לעצמו חדר ברגע האחרון כי הוא ידע שלא יהיה לו עם מי להיות. 
אז אמרתי לו שברור, שאני לא רואה שום בעיה בכלל.

ביום ראשון אני חזרתי ללימודים, והכל היה כרגיל.
ביום שני הוא לא היה באחד מהשיעורים. כשהמורה בדקה נוכחות אמרו לה שהוא לא נמצא כי הוא בפגישה עם היועצת.
לא ייחסתי לכך חשיבות מכיוון שלאחרונה היועצת משוחחת עם המון תלמידים לקראת הצבא, והבגרויות ופולין.
אבל בערב המחנכת שלי התקשרה לאמא שלי להזמין אותה לפגישה עם היועצת. אותה, ואת אבי, ואותי.

ציפיתי שבפגישה ישאלו אותי אם אני בסדר עם הלינה איתו בחדר.
ציפיתי שבית הספר יעלה סוגיות והסתייגויות כי למרות שהם מדהימים ומכילים הם עלולים ליפול לבורות בנושאים שהם לא מתמצאים בהם.
אבל לא ציפיתי שהם יגידו שהוא לא יהיה איתי בחדר בשל היותי טרנסג'נדר.
לא ציפיתי שהם יגידו שהטענה עלתה מצידו ומצד הוריו שמכירים אותי ומעריכים אותי.
וממש ממש לא ציפיתי שהיועצת תגיד שמדובר בפגישת גישור כי הוא מצפה שנמשיך להיות חברים למרות שלא נישן באותו החדר בפולין.
הוא מצפה שההסתייגות שלו, שהדחייה שלו, שהפחד שלו מהיותי טרנס לא ישפיעו על החברות שלנו.
לזה לא ציפיתי.

לא הסתרתי במהלך הפגישה את זה שנפגעתי.
הוריי הגיבו גם הם באותו האופן, רק בגישה יותר מגוננת ומחפשת פתרונות.
אני הייתי עסוק בלהטיח האשמות, בלחפש אשמים, בלהיות פגוע.
בעוד שהיועצת הובילה את הפגישה, המחנכת הנהנה נחרצות לאחר כל טענה וכל הערה צינית שהערתי.
ידעתי שהצוות לא אשם. מהרגע שעברתי לבית הספר הזה כולם עשו מעל ומעבר. שמי הלך לפניי וגם מורים שלא לימדו אותי שום מקצוע מעודם ידעו מי אני ורכשו לי הערכה כזו או אחרת.
וברור לי שבדיוק כמוני, גם להם לא היה מה לעשות.
אבל בכל זאת- הם היו שם, והם נתנו לזה להישמע כמו סיבה לגיטימית.

אני אפילו לא יודע למה אני פגוע כל כך- מצאתי לעצמי חדר חדש ויש לי חברים אחרים.
אני בעיקר רואה בזה הזדמנות להכיר חברים חדשים ולהעמיק קשרים עם אלו הקיימים.
אבל הדיון הזה עורר בי דיספוריה מגדרית רבה, בכל העוצמה, בכל הדרה.
זר לא יבין את תחושת הדיספוריה ולכן אני לא מצפה להבנה אמיתית.
אבל הדבר הבסיסי שחשוב להבין הוא שלדיספוריה אין סיבה ריאלית ולכן להגיון אין כוח עליה.
הדיספוריה נובעת נטו מטריגרים קטנים.
מהשיחה הזו שהיוותה טריגר לחשיבה רבה מהמידה המומלצת שהיוותה טריגר לדיספוריה.

מעולם לא נבדלתי מהשאר, מעולם לא הייתי חריג.
אף פעם לא מרדתי את מרד גיל העשרה- מה שאחרים פירשו כמרד היה רק מצוקה במסווה של הסתגרות ולבוש שחור.
אני חי בעולם הזה בזהירות מתמדת לא להרוס, לא לפגוע- באף אחד ובשום דבר.
אני הולך בתלם, שואף לציונים גבוהים, מתנדב מתי שאני יכול, מתמודד עם לחץ כיתה י"א, סופר לאחור עד שהמקרוגל יצפצף, צופה בטלויזיה כשיש לי זמן פנוי ואז כועס על עצמי שבזבזתי אותו.
תמיד כמו כולם, אף פעם לא שונה, אף פעם לא חריג, אף פעם לא דורש יחס מיוחד.
כשאני מקבל את היחס המיוחד הזה אני מצפה שזה יהיה בשל מעשים שעשיתי, הישגים שהשגתי.
אבל הפעם זכיתי ליחס מיוחד בשל היותי טרנסג'נדר.
עובדה שלא בחרתי, עובדה שלא מצדיקה יחס מיוחד, אך יחד עם זאת, עובדה שאני לעולם לא אתכחש לה, לעולם לא אסתיר אותה ולעולם לא אתבייש בה.

העניין הוא שאני טרנסג'נדר 100% מהזמן.
כשאני קם בבוקר, וכשאני מצחצח שיניים ושוטף פנים, וכשאני לפעמים מספיק לאכול ארוחת בוקר אבל לרוב לא, כשאני יושב לידו בכיתה ונוסע למעבדות באוניברסיטה ומתנדב בספריית בית הספר כשהכיתה בשיעורי ספורט, וכשאני מנגן, וכותב, ומצייר, ומתנדב, וצוחק, ומחייך, ולפעמים פחות, וגם כשאני הולך לישון. לצד כל שאר הדברים שאני, אני גם תמיד טרנסג'נדר.
אני לא הופך להיות טרנסג'נדר בלילות עם ירח מלא, אני לא הופך להיות טרנס רק בלילה. ואם יש לך בעיה איתי בלילה, אז יש לך בעיה איתי גם ביום.

אני מרגיש שלא משנה מה אעשה, כמה אצטיין וכמה אשקיע וכמה אכיל בתוכי המון זהויות והמון רבדים,
התכונות שלי לעד יתגמדו לצד הדברים השוליים, לצד המין הביולוגי שלי.
הדיון על הלינה במסע לפולין התייחס לחלוטין למה שיש לי או אין לי בין הרגליים,
הוא לא היה אמור לחשוב על זה, הוא לא היה אמור לגרום לאחרים לחשוב על זה, הוא לא היה אמור לשים אותי בלב הדיון על זה והוא לא היה אמור לפתוח על זה דיון מלכתחילה.
וזה תקף גם לאנשים שהמין והמגדר שלהם תואמים וגם לאלו שלא.
זה לא עניינו של איש והבחירה עם מי תישן בטיול מטעם בית הספר לא צריכה להיות תלויה באברי המין של האדם הזה.

אתמול לא הלכתי ללימודים. הודעתי למחנכת שאני לא מרגיש טוב ואני חושב שהיא הבינה שהכוונה הייתה מנטלית, שאני לא מרגיש טוב נפשית.
אז נשארתי בבית ושיחקתי עם האחים שלי בוידיאו גיימס וניצחתי והרגשתי בטוח והרגשתי טוב.
וביליתי את השבת בבית עד שיצאתי לקנות עם ההורים שלי נעליים לפני כמה שעות, אבל במקום להסתכל על נעליים הסתכלתי רק על טרנינגים ועל סוודרים במידות גדולות.
חזרתי הביתה עם סוודר במידה לארג' שאלבש מחר ללימודים ואולי ארגיש פחות עירום.
הנסיעה הביתה הייתה שקטה ומלאה בתחושת הקלה שבקרוב אהיה שוב בבית,במיטה שלי.
כבר הספקתי לשכוח כמה אנרגיה שואבת הדיספוריה וכמה חלש וחסר כוחות אתה מולה.
והנה אני כאן,
כותב בידיעה שהכתיבה לא תחולל קסמים, אבל היא תאפשר לי לראות את התמונה הגדולה.
אני מבין שאין שום דבר שאני או כל אחד אחר יכול לעשות כרגע כדי לשפר את המצב.
רק הזמן צריך לעבור עלי וליישן את כל הסיפור כמו יין שיפתח ויזכה להערכה רק כשיחלוף עליו הזמן הרצוי.
אם לא הייתי מחוייב למסגרות כנראה הייתי נותן לעצמי שבועיים במיטה, שהזמן הזה יעבור בעיניים עצומות.
אבל מחר יחל יום לימודים חדש,
ועליי להיות חלק מהיום הזה.
4 תגובות
מקום
21/01/2018 21:33
Thelse
תְּמוּנוֹת הַיַּלְדוּת ארוזות בְּמִסְגֶּרֶת
רְגָעִים עֲטוּפִים בִּנְיָר צֶלּוֹפָן.
עוֹלָם שֶׁעוֹצֵר בַּמַּשְׁקוֹף שֶׁל הַדֶּלֶת
עוֹלָם שֶׁרוֹחֵק וְהוֹפֵךְ נֶעֱלָם.

וְיֵשׁ מָקוֹם גַּם בִּשְׁבִילְךָ
וְיֵשׁ מָקוֹם גַּם בִּשְׁבִילְךָ

הַחַלּוֹן מִתְנַקֶּה וְתָמִיד שְׁנֵי צְדָדִים לוֹ
אִם לֹא תַּדְלִיק מְנוֹרָה לֹא יִהְיֶה לֵךְ אוֹר.
הַשֶּׁלֶג יוֹרֵד וְכֻלָּם מְשַׂחֲקִים בּוֹ
וְיֵשׁ שָׂם קְרָבוֹת אֲבָל אֵין שָׁם גִּבּוֹר.

וְיֵשׁ מָקוֹם גַּם בִּשְׁבִילְךָ
וְיֵשׁ מָקוֹם גַּם בִּשְׁבִילְךָ

הָאוֹר הסינטתי מַפְסִיד אֶל מוּל חֹשֶׁךְ
וְהַחוּץ מתדפק כְּמוֹ צוֹרֵחַ לִפְרֹץ.
יֵשׁ מִסָּלוּל הִתְבַּגְּרוּת שֶׁלֹּא יוֹדְעִים בּוֹ תּוֹפֶסֶת.
וְכֻלָּם מִתְקָרְבִים לְסִיּוּם הַמֵּרוֹץ.
0 תגובות
אהובי
25/12/2017 17:17
Thelse
אהובי, כשישנת אתמול הסתכלת עמוק לתוכי
בעיניים סגורות כמו כספת הלב.
קרנת באור מנורת השולחן,
האמן לי, היופי כואב.

אהובי, כשהדלקת לי נר וכמעט ונשרף הווילון,
הריח הציף כל ארבע הקומות.
לא פתחנו חלון כדי לא לערבב
בין החדר לעוד עולמות.

אהוב שלי, רק תזכור את חלקת החיים שאליה נכנסת.
מן רכבת הרים שכרגע אין בה מסילה.
תנסה להתאים את גופך לפניות החדות, אחוז בחוזקה,
חלקת החיים הקטנה.

אהובי, גם מכאן לא רואים כמו משם וגם פה לא כמו פעם.
והזמן רק ימשיך ויחלוף ואנחנו איתו.
אם נקפיא לנו רגע אחד לעולם
ישאר עוד מספיק משלו.

3 תגובות
מהחלון
17/12/2017 23:42
Thelse
עננים אדומים מסתירים כוכבים,
זו שעה בה כותבים, ישנים, או מתים.
אוהבים בגינה על ספסל מרחפים.
יש משהו מכאיב ונעים.

אורות הבתים מעטרים את השביל,
מצדדי, מאחורי, מלפני יש חיים.
רכבים רצים כמו יש את מי להציל.
משהו ריק במילים.

הרוח קרה מקפיאה אצבעות.
במלבנים הקטנים מתחבאות משפחות
מסלון השכנים מרצדים האורות.
מה עוד נותר לקוות?


5 תגובות
כתם במפה
28/09/2017 20:20
Thelse
בשמלת קטיפה שחורה וגרביון קרוע
יהלומים מזוייפים ושיער כתום צבוע.
היא יוצאת מרכב פח מעוך ומוחקת מין חיוך מהפנים שלה.

במכנסיים של אחוז וחצי בד וכל השאר חורים.
משקפיים עגולים תלויים על קצה האף עטור העגילים.
מהנרתיק המעוגל שולפת משהו מגולגל לתוך הפה שלה.

יונים לבנות לעולם לא עוצרות כאן
למרות שכבר חם ונעים.
רק שבורות ופצועות מגיעות לביתן
בתוך האנשים.

בחולצה כחולה עם חור בגב וכתם מקדימה
פרצוף של ילד נאבד שמחפש את אמא.
על שולחן בבית קפה נראה פצוע ובוכה כשהוא נזכר.

בפסיפס שלם וצבעוני הם שועטים להנה.
כל אחד לתוך עצמו, גוזר את האנטנה.
בצהריים, יום שישי, במרכז המסחרי המנומנם הזה.

בזרות שזר אינו מבין, וכתם במפה.
בדורות שלמים שנמחקים מהלם המכה.
רק מעטים תוהים לאן כולם רצים וממה הם כבר בורחים.

5 תגובות
אתה
15/09/2017 00:44
Thelse
מישהו אוהב אותך תמיד,
בכל מקום על כל תכלית.
לכל כיוון אליו תביט 
אני אהיה שם בשבילך.

וכשהשמש לא תשקע
וכשמחוג ירדוף דקה
וגם בחושך ובשתיקה
מישהו דואג לך.

אתה נותן לי כוח להמשיך לנסות ולהחזיק
נותן לי משהו להיאחז בו.
אתה גורם לי להרגיש את כל מה שאני צריך
וכל מה שאני צריך נמצא פה

אני אוהב אותך​ יותר
בכל רגע שאני חושב
כשבשעון החול נופל
אני נזכר בך 

בחיוך המתנצל
וגם בצחוק המתגלגל
ובדיבור המתלהב
אני יודע
0 תגובות
ירושלים/ תל אביב
04/08/2017 04:16
Thelse

מצעד הגאווה והסובלנות בירושלים, 2017.
נושא המצעד: דת ולהט"ב
שעת התחלה: 18:00
שעת סיום:20:30
נוכחים: כל המשפחה כמעט- אבא, אמא ושני אחים גדולים צוות צילום מיס דוקו, ואני.

בעבר כבר הלכתי לשני מצעדים, שניהם בתל אביב, "בירת הגייז". אולם המצעד התל אביבי לא ענה על הצורך שלי במצעד. 
כל מאבק בו הוחלש לטובת הפרובוקציה לעיתונות. במקום להפיץ את המגפונים והסיסמאות הופצו תמונות הגברים השרירניים בחוטיני.
חיפשתי מאבק אמיתי, כזה שלא פוזל לצדדים כשההנאה קורצת, כזה שמשיג תוצאות, או לפחות יודע שעשה כל מה שיכל לטובת העניין.
ציפיתי למצוא אותו במצעד בירושלים. האם מצאתי? האמת שבשלב זה, בעת כתיבת הפוסט, אני בכלל לא בטוח מה אני חושב עליו. 
מהיכרותי אותי, במהלך הכתיבה אני אבין. אולי גם הבנה לא החלטית כזו, מסתייגת. מתאים לי.

המצעד בשבילי הוא המרחב הבטוח, או לפחות אמור להיות. זה המקום של כל אדם ללכת ברחובות העיר שלו, או ברחובותיה של עיר מרכזית במדינתו, ללא החשש הזה, אותו החשש שאפשר להבין כשאתה בפנים וקשה להבין כשאתה בחוץ. כמו ללכת עם כיפה בכפר הסמוך בתקופה מתוחה בטחונית. כזה חשש. חשש המוביל לשיחות בין בני זוג כשהם יוצאים מהבית- "אנחנו יכולים להיראות כאן כמו זוג?" , לחזור לארון, לפחד, להרגיש שנוא גם אם אתה לא בהכרח שנוא. וזה לא משנה כמה תהיה אדם טוב ביום יום, החשש הזה יגרום לך לרצות להחביא את מי שאתה לפעמים. גם אם ביומיום אתה גאה מאוד.
המצעד הוא המקום להיות אני, להיות מוקף במי שיכול להבין, במי שיודע להכיל אותי, גם אם יש לי שיער קצרצר, שיערות ברגליים, ותווי פנים נשיים. גם אם אני הולך יד ביד עם בן זוגי, גם אם אני מסרב להשפיל מבט כשמסתכלים. הוא להראות לאלו היושבים בבית, במיטה בחדרם עם דלת סגורה ומסתכלים דרך המסך על הצועדים- אותם אנשים שנבצר מהם להגיע חרף רצונם, אותם אנשים שמפחדים להגיע, אותם אנשים שאם יגיעו לצעוד ייתכן ולא יוכלו לחזור לביתם חזרה. המצעד כאן כדי להראות כוח, להראות עוצמה, לחזק בדיוק את אותם אנשים מרחוק. 
ומי כמונו יודע כמה זה חשוב ומשמעותי.

ברגע שמצעד מקיים את הדברים האלה, קמה קהילה מאוחדת, צעדה משמעותית באמת שמסוגלת לשנות. ליצור מהפכות לחיי היומיום ולא רק למצעד.

אני לא בטוח האם נכחתי במצעד כזה, כמעט בטוח שלא.
במצעד בתל אביב הרגשתי נבוך לצעוד, בהחלט לא הרגשתי בטוח וגאה. בתחילת המצעד אני צועד עם כולם, המוני אנשים צועדים יחד בדגלים, בחולצות טריקו, גופיות ושורטס, מגפונים וסיסמאות לכל עבר, לכל קבוצה הסיסמא הספציפית לה.
אתה מרגיש חזק, אתה שומע את המאבקים; את הקול הצרוד, את הזיעה על המצח, את המלחמה המכובדת הזו.
כל זה קורה עד לחיבור עם המשאיות, אלו שכבר עומדות מוכנות בחיבור עם החוף, מעוטרות בלוגו מועדון הגייז ששילם על קיום המשאית, וברקדנים בלבוש כמעט בלתי נראה וקוביות של חדר כושר שמונה ימים בשבוע.
ופתאום המאבק נהפך בלתי נראה- אותם ילדים שמודאגים מהעתיד שלהם בישראל לא מצטלמים יפה כמו משאית צבעונית.
פתאום המאבק נראה שטחי- אנשים רואים חדשות ולא רואים שם את המאבק, הם רואים חיוכים. הם רואים שמחה, סיפוק, שביעות רצון.
המאבק קיים- אבל אין מי שיאזין לו.
סרבתי להאמין בפריצות במצעד, בחרתי להסתכל בקבוצות היפיפיות, האקטיביסטיות, הנכונות, בחרתי להסתכל על המשאיות כלא מזיקות, כצוות בידור ותו לא.
אבל הבנתי שטעיתי כאשר ילד צעיר ממני צעד מלפני לצד אופניו, רוקד בהלבשה תחתונה, ואדם זר לו חולף על פניו ואוחז באחוריו מבלי להביט בילד בכלל. 
זו לא הקהילה שלי, אני גם בטוח שזו לא הקהילה של אף אחד. זה המיעוט, הקטן, זה שמושך את התקשורת כל כך בשל קיצוניותו.
אולי זה לא אקטיביסטי במיוחד מצידי, אבל לא אכפת לי שיעשו מה שהם רוצים, אפילו במצעד, שיבואו לצעוד רקדני המשאיות, שיבוא לצעוד הילד, המצעד האידיאלי שלי יכיל את כולם, חוץ ממטרידים מיניים, כמובן. אבל הם לא המצעד, אני לא רוצה לראות אותם על העיתון של הבוקר. אני רוצה לראות את קבוצת איגי, את קבוצת חוש"ן, את קבוצת ההורים לילדים להט"ביים, את אותם אנשים שמעבירים בי צמרמורת במצעדים, שגורמים לי להרגיש חזק ולא לבד. שהם יהיו על העיתון ויעזרו להפיץ את הבשורה לאותם אנשים שכל כך צריכים את החיזוקים האלה כרגע.

המצעד בירושלים מבחינתי היה שיפור עצום, קפיצת מדרגה רצינית.
אולי זה היה נושא המצעד השנה, דת ולהט"ב, שנראה לי יפה וצודק כל כך.
קבוצת תהל"ה להורים, שהעבירה בנו צמרמורות כבר בתחילת המסלול, צעדה איתנו את הדקות הראשונות של המצעד בשירים וחיוכים.
"מה המסר שהם מעבירים שגורם לי להרגיש ככה?" תהיתי כשנפרדו דרכנו והבנתי- המסר הוא החיבוק. הוא הקבלה העוטפת הזו שאומרת שהם מבינים. יש ילדים שרק מחכים שההורים שלהם יגידו את זה, הם יחכו אולי חודשים, אולי שנים, ואולי כל חייהם. והנה הולכת לה קבוצה, בחולצות סגולות ושלטים, והיא צועקת את זה בגאון. 
לאחר שדרכינו נפרדו קיבלנו פרח.
"פרח לשירה?" שאלה, בקול אוטומטי כבר, אישה בשולי המצעד. בלב נמוג הושטתי יד לפרח הלבן, אותו, לאחר מרחק הליכה מסויים, הנחתי על הר הפרחים הלבנים במקום הירצחה. שלט ענק ותמונה של שירה בנקי השקיפו על ערימת הפרחים. אלפי פרחים, זה על גבי זה. אוי, הצמרמורות והדמעות בזווית העיניים.

כשדיברתי עם אמא לקראת המצעד, הכנתי אותה מראש שיהיו הפגנות נגד. משני הכיוונים. אמרתי לה שכמדי שנה יפגינו דתיים קיצוניים מחוץ לגבולות המצעד. הכנתי אותה גם שהשנה, בשל הנושא המורכב שנבחר למצעד, יפגינו גם מתוך הקהילה, כנגד הדת.
צדקתי.
את המצעד ליוו אנשים בכיתוב אדום על רקע לבן על גבי שלטים, "אין גאווה בדת". אני מוצא את זה פוגעני, אני לא חושב שיש צורך להסביר למה.
השיח הזה קיים בקהילה מזה דורות. החיפוש אחר יעד לאצבע המאשימה מצא מנוחה על גבי הדת. אנשים ייאשו מלהאשים פוליטיקאים מתחלפים, דורות מרקיבים, והדת, הנצחית והגדולה, הבהבה להם באורות אדומים.
המשפחה שלי ואני עברנו תהליך לא פשוט, לצאת מהארון זה לא פשוט גם ככה, אבל לצאת מהארון ולהאמין באלוהים- רק אחוזים קטנים מצליחים.
אולי כי אנחנו מטומטים, אולי כי אנחנו ליברליים יותר ממשפחה דתית נורמטיבית, השם יודע.
אבל קרה המקרה- והמשפחה הדתיה שלי לבשה כיפה ודגל ויצאה לצעוד.
בלילה שלפני המצעד שיתפתי את אחותי בתהיות שלי- נניח ואדם חרדי ולהט"ב יוצא מהארון ונשאר חרדי, הרי שזה יהיה קשה כל כך להגיע למצעד בלבוש החרדי, בטח כאשר הצועדים עוד מנקים את הדם שהותיר אחריו ישי שליסל, אדם שלא ניתן אפילו לומר עליו שהוא קיצוני- הוא לא מייצג שום קצה של שום דבר. אבל שוב, האצבע המאשימה נחה כעת על הדת, ואדם חובש כיפה נחשב בעיני פריטים כמייצג.
עד לאן יצליח לצעוד אותו האדם? אפילו במצעד האוחז בנושא הדת. עד סוף המסלול? עד לאנדרטת הפרחים? עד לבידוק הביטחוני בכניסה למצעד?
המצעד כאן כדי להכיל את הצועדים, לחזק וליצור תחושת בטחון. או שמא הזכות ניתנת לאוכלוסיות מסויימות לפי בחירת האספסוף?
דתיים חברי הקהילה מקבלים את הסתירה פעמיים. כאשר רב מטיף נגד הקהילה ואנחנו מחפשים את המקום המכיל בקהילה שלנו שחווה את השנאה גם היא, ובמקום לדבר בגנות הרב, השיח הקהילתי מדבר בגנות הדתיים.
ואיפה אנחנו? איפה המרחב הבטוח שלנו, להרגיש חזקים?להרגיש חלק?

שלט נוסף במצעד היום שמשך את עיניי היה שלט וורוד ענק איתו צעדה קבוצה לבושה בחולצות וורודות עם הכיתוב "די לכיבוס" וכלי נגינה.
על השלט, בכתב שחור ענק, נכתב" אנחנו מזדיינותים בתחת (ומזה לא יוצאים חיילים)".
אחי החייל החליף צבעים. הוא משרת בצבא כבר חמש שנים, בקבע. 
פתאום ראיתי באור אחר את הפוליטיקה במצעד- עם השנים אתה מתרגל לנוער מרץ, "די לכיבוס", "אמייגאד זהבה גלאון באה למצעד איזה יופי שהיא תומכת", "איכס ראית שמירי רגב באה?"..
לכן גלגלתי עיניים למראה השלט.
מה שבאמת תפס אותי היה המילה מזדינימות. תקראו לי מתחסד, תקראו לי ילדותי, אבל אני לא חושב שגסויות צריכות להיאמר במצעד.
הורים מביאים לשם את ילדיהם, מגזרים שונים מגיעים לשם. למה לא לקרב בין כולם סביב גורם משותף במקום לפלג ולשסע?

על שתי המגרעות האלו מפצים לגמרי שאר הדברים:
קבוצת הומואים דתיים שרוקדת לצלילי מוזיקה חסידית לצד מוזיקת מסיבות מהרחוב, ארגון יהדות חברתית שצועק "ירושלים של זהב, נצנצים, ולהט"ב", עלון מידע על אובדנות ומוקדי תמיכה עם תמונתה של דניאל דןוג סיגאוי, שהתאבדה בשנה שעברה, מחווה מדהימה לשירה בנקי, קבוצות מדהימות שצועדות יחד, ושמירה הדוקה של הכוחות הביטחוניים שאפילו דאגו שלא נראה את המחאות נגד המצעד שבחוץ.

המצעד בירושלים מנצח את המצעד בתל אביב, זה ברור לי.
אולם עדיין דרך ארוכה לפנינו לפני שנגיע למצעד המושלם. 
הצעד הראשון לדעתי, הוא התקשורת. כל עוד התקשורת תתמקד בצבעוני והשטחי המאבקים לא יקבלו תאוצה ונראות ואנשים יחששו להגיע לצעוד לצד הפרובוקציה שמתפרסמת בתקשורת.

אני אמשיך לצעוד גם בשנה הבאה. בתל אביב, בירושלים, ואני מקווה שאפילו בערים נוספות- למרות הנסיעות הארוכות לקצוות המדינה.
בסוף זה יהיה שווה את זה, כשאני אדע שנתתי את כל מה שהיה לי לתת לטובת השינוי, ובעזרת השם, הוא גם יתחולל.

יהיה זכרם.ן מהפכה.
0 תגובות
רק אל תהיה חרא
31/07/2017 04:51
Thelse
הבטחתי לעצמי שאני אכתוב כאן שוב.
שאני לא אתן לזמן לעבור ולהשכיח ממני את הבלוג לעוד חודש עד הפעם הבאה שהאשמה תכרסם אותי מבפנים על נטישת הבלוג.
אז אני כותב.
וכשאני מתיישב לכתוב השעה היא 4:16. לפני שהשמש עולה, אחרי שנגמר הלילה.
אני בדיוק חוזר מיום ארוך במיוחד- העברתי פעילות במועצת התלמידים והנוער בעיר עד אחת וחצי ומשם הלכתי עם חברים לבית ריק של חבר.
האמת, הרגשתי כל כך לא קשור. האנשים השתנו כשאני הייתי עסוק בשינויים שאני עברתי.
בזמן שהתרחקתי מהם הגיעו אנשים חדשים למלא את החלל שנשאר שם ולי כבר אין מקום. פיזית. על הספה.
אז אני יושב על הספה בסלון, רחוק מכולם, ומנהל שיחת השלמת פערים עם מי שהייתה חברה מאוד טובה שלי לפני הרבה זמן.
והיא כל כך השתנתה. 
מילדה חסרת הערכה עצמית, כזו שלא מסתכלת לאנשים בעיניים, היא נהייתה אישה יפהפיה, מלאת ביטחון עצמי.
אני מרגיש אשם שפיספסתי את כל זה. שנתתי לקשרים שהיו לי להתפורר בתוך כל ההרס העצמי שהייתי בו.
אבל הסכמנו הלילה שאנחנו מחדשים את הקשר, אני מקווה שבהבטחה הזו נצליח לעמוד.

ככה הלו"ז שלי נראה פחות או יותר.
אני במועצת התלמידים והנוער גם בעיר שלי וגם במחוז. בשתי המועצות אני בתפקיד הנהגה- מה שדורש ממני המון זמן והשקעה.
אני גם פעיל בקבוצות שונות של הנוער בעיר, ומצטלם לסדרת דוקו של יס.
אני גם עובד ברוב ימות השבוע בערך 11 שעות ביום. אני מנסה לממן לעצמי את הניתוח.
אני חייב לעבור אותו. קיוויתי שאני אספיק להרוויח מספיק כסף ולהתנתח כבר בחופש בגדול, שיהיה לי הרבה זמן החלמה לפני הלימודים. אבל זה לא קרה והמשכורת שלי כל כך נמוכה שאני יכול רק לקוות שזה יקרה השנה.
בינתיים אני מקווה להגיע לפסח עם כל הסכום ואחרי פגישות ייעוץ (שהעלות שלהן היא כל הכסף שהרווחתי עד עכשיו).
גם בן הזוג שלי מתכנן לעבור את הניתוח בפסח, כך נוכל להחלים ביחד ולהיות שם אחד בשביל השני בתקופה הזו.
אני ממש מקווה שזה יקרה ואני עובד כמו חמור כדי שזה יצליח.
וויתרתי על קעקוע, ועל רישיון, ועל עצמאות בהוצאות הכספיות. ועדיין- אני מקווה שהכל יצליח לי. אני מקווה שיהיה לי מספיק כסף בשביל להתנתח וגם להוציא רישיון. הקעקוע יכול לחכות, אני גם ככה מחכה לגיל 18.

מחר, כלומר היום, כלומר בעוד כמה שעות, יהיה ערב תשעה באב.
כל הצום הזה עוסק בשנאת החינם בעקבותיה חרב בית המקדש. ובמקרה, ביום חמישי הקרוב יחול מצעד הגאווה בירושלים.
אמא אמרה שאם המצב הביטחוני יאפשר, ניסע לשם שנינו, ביחד.
זה יהיה המצעד הראשון שלי בירושלים, והמצעד הראשון שלי עם אמא. וגם המצעד הראשון של אמא.
אני באמת מתרגש לקראת זה.
השינוי שהיא עברה בשבילי הוא כל כך לא מובן מאליו.
מאמא שלא מוכנה לדבר בכלל על הקהילה הגאה, שמתנגדת לה, שסולדת לה, היא הפכה להיות כל כך מכילה ומבינה. היא מפגינה סובלנות אין קץ ונכונות ללמוד.
אני כל כך מרוצה. למרות שזה לקח זמן ולמרות שזה היה קשה. זה היה שווה את זה.

הלוואי שאנשים באמת יבינו את המשמעות של אהבת חינם לעומת שנאת חינם.
שיקבלו את הלוגיקה של- "למה להיות חרא לאנשים אם אני יכול להיות נחמד לאנשים".
שיבינו שעדיף לא לפגוע, שעדיף לא לקלל, שעדיף לא לשפוט..
שיעדיפו להגיד מילה טובה בפנים של הבנאדם במקום להגיד מילה רעה מאחורי הגב.
שיעדיפו לעזור מאשר להוכיח אנשים על הטעות שלהם.
כי למה לא..?
אם אנחנו יכולים, אז למה לא בעצם? אם אף אחד לא מפסיד מזה.

השעה היא כבר עשרים דקות לחמש. אני מפהק כל כמה דקות וטועה בהקלדה שוב ושוב.
אבל הבטחתי לעצמי לחכות לראות זריחה, כמו שלא עשיתי הרבה זמן.
החלונות והתריסים בחדר פתוחים לרווחה אך מציגים אוחריהם מצג שווא של חשכה מוחלטת.
לאט לאט בתהליך ארוך הצבע יתחלף לאיטו והחקלאים יצאו לעבוד בשדות שלמרגלות ההר עליו אני גר.
ולאט לאט יעלמו האורות מהרי הבניינים המגיחים מבין ההרים שמול ביתי ויהפכו לגוש אפור לתאורה הטבעית של השמש.
מישהו בוודאי מסתכל, עכשיו, ולא אכפת לו בכלל שאני מתכוון לצום את כל הצום מחר, ולא אכפת לו שאני לא אלך לתפילה בבוקר.
"רק אל תהיה חרא" הוא בטח אומר. כי מה הכל שווה בסופו של דבר.
רק כמה מילים מעל הקבר.
תדאג שאלו יהיו מילים טובות.
בעוד עשר דקות תהיה השעה חמש.
רק עוד קצת לזריחה. להתחלה שלה , כלומר. ועוד התחלה שלי.

7 תגובות
« הקודם 1 2 3 4 5 6 7 8 9 ... 69 70 הבא »
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון