עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  

אודות
רגש הוא רק באג בתוכנה?

מוזמנים ומוזמנות לדבר איתי במייל-
Smoothcriminaln@walla.com
It gets better
קלישאתי, אני יודע.
דברים נראים שונה מפרספקטיבת הזמן.
בבלוג שלי תוכלו לראות את זה באופן ברור.
בבקשה אל תקראו את הפוסטים הישנים וחסרי התקווה כמעוררי השראה.
תסתכלו על השינוי כמעורר השראה.
תבחינו בשינוי ותאמינו בו.
ואם תרצו לדבר עליו- אני כאן.
18\7\13
13/07/2018 21:40
Thelse
אני כותב בעודי חצי שכוב על המיטה המשקיפה אל הים בחדר המלון באילת.
חופשה ספונטנית, התעוררתי בבוקר, ארזתי, ונסעתי עם שניים מאחיי.
החופשה תוכננה לארבעה ימים והמטרה היחידה בה היא להנות בבריכות ובחופים, עד כה המטרה הושגה.
פעם לא סבלתי חופים ובריכות- החול, החום, האנשים..
כנראה שהשנאה שלי לים נבעה מחוסר היכולת שלי להיות חלק מהעניין- חוסר היכולת ללבוש בגד ים, להיכנס למים, ולהנות.
היום, כעבור 8 חודשים מאז הניתוח שלי, אני מרגיש באמת משוחרר.
אני יושב על החוף ומוריד את החולצה, ואין לי שום ביינדר שמפריע, ואני נכנס למים, וכשאני יוצא הרגליים שלי מתמלאות בחול ואבנים קטנות, וטוב לי.

בדרך לאילת- ארבע שעות של נסיעה שוממה, ראיתי שיחי קקטוסים רבים.
הנה דבר שעדיין לא חשפתי בבלוג- אני חובב קקטוסים. מאוד חובב קקטוסים, ואני מגדל אותם בביתי.
לכל אחד מהם יש שם- על שמם של משוררים וסופרים (יונה וולך, פאט פארקר, מאיר אריאל, נתן אלתרמן, קארלוס רואיס סאפון, ג'רום דיויד סלינג'ר וכדומה)
כשראיתי את הקקטוסים בדרך, הם היו נראים אחרים, לרוב אני מתלהב כשאני רואה קקטוסים- אבל הפעם לא.
הבנתי שזה כמו המשל של הוורדים בסיפור "הנסיך הקטן"- יש המון קקטוסים שצומחים פרא, אבל ברגע שהקקטוס הזה הוא שלך, ברגע שאתה נותן לו שם, הוא שונה מהשאר.
אני מרגיש כאילו זה מה שאני עושה עם כל האנשים שקרובים אלי- אני נתן להם שם, מביית אותם אליי.
אני בטוח שיש להם שמות אחרים עם אנשים אחרים.
עוקבים אחרי המטאפורה? נראה לי שקצת גררתי אותה יותר מדי.
בכל מקרה, אני חושב שכולנו קושרים אלינו אנשים ומייצרים ככה שייכות.

אני לא מעריץ גדול של אילת.
אני מעדיף קור על פני חום, צפון על פני דרום, וערים גדולות מלאות בתושבים ולא בתיירים.
אבל בכל זאת כיף לי
אני זוכר שפעם כתבתי כאן פוסט על "כיף".
פעם, עוד כשפחדתי בכלל לדבר בלשון זכר, כשלא יכולתי להתמודד עם המראה הזו שמראה כמה חופשי אני בבלוג וכמה לא במציאות.

"ישבנו בסוכה, כי הם מקפידים. הם תקעו גרפסים וזרקו במבה זה על זה, הייתי אמורה להיגעל אבל זה היה... כיף. צחקנו אחד על השני- הם צחקו עליי שאני גברית, ואני צחקתי עליהם שהם נשיים, שהם מרכלים על בנות ומדברים באנגלית- עברית. אחר כך הגיעו הבנות. היה נחמד. נשבר עציץ בגינה וכוסות מים נשפכו, אבל היה... כיף. אחר כך הלכנו כולנו לגינה בשתים עשרה וחצי בלילה. הם באמת הצליחו להוציא אותי מהבית, מהמיטה, מהספר, מהעצב. היה מצחיק, היה נחמד, היה כיף. כיף- המילה הזו נשמעת משונה, זרה בין כל שאר המילים שאני נוהגת לומר. כיף, אני יכולה להתרגל לזה."

אני כל כך שמח שכיף לי, שטוב לי, שאני נמצא במקום כזה בחיים שלי.
אבל זה תמיד אושר חלקי, אני לא יכול להיות באמת מאושר, ויש לזה כמה סיבות:
  1. אני תמיד משאיר מקום לספק, בכל מקרה. אולי זה איזשהו מנגנון הגנה כדי לא להתאכזב בסוף. אני יודע שטוב לי, אבל אני יודע גם שזה יכול להימגר.
  2. אני פסימיסט, תמיד הייתי. היום אני כבר פחות, אבל עדיין.
  3. קשה לי להתעלם ממה שעבר עליי. וזו הסיבה העיקרית.
    קשה לי להיות מאושר כשאני יודע שאני לא היחיד, כשאני יודע שיש עוד כל כך הרבה בני נוער וילדים שלא יכולים להיות מי שהם, שמפחדים להיות מי שהם, שמרגישים שהם לא טובים מספיק ולא ראויים מספיק.
    אני רוצה להיות אדם טוב יותר בשבילם- להתנדב בארגונים שיתנו להם תקווה, לדאוג להיראות ולהראות שיכול להיות טוב.
    ואני באמת מנסה- אבל לא תמיד מצליח.
    כמו למשל בארגון האחרון ש"התחלתי" להתנדב בו כפעיל תחום מדיה, לדאוג שילדים יוכלו לקבל תקווה דרך המחשבים והניידים שלהם. הגשתי את הטפסים, קיבלתי הרשאות פרסום ברשתות החברתיות של הארגון, ולא הצלחתי לכתוב אפילו לא פוסט אחד.
    פתאום אין לי מילים. ומי אני- בלי המילים.
אני רוצה שהאושר שלי יהיה שלם, אני רוצה שהאושר של כולם יהיה שלם. 
אני רוצה עולם טוב יותר שבו האושר הוא לא משאלה אלה עובדה ברורה לכל.

חזרנו עכשיו מארוחת הערב בחדר האוכל, אחי קידש על היין בעוד בכיסי שלושתינו פלאפונים ניידים. שני אחים דתל"שים ואני- שחצי פה וחצי שם.
קשה לי לשחרר מהדת, בעיקר כי אני לא מרגיש שנתתי לזה באמת צ'אנס אף פעם, אבל גם כי אני מרגיש צורך להוכיח שאפשר להיות להט"ב ודתי.
שמירת השבת קשה לי במיוחד, וגם לבית הכנסת אני בקושי הולך כי אני מרגיש כמו האדם היחיד בשכונה הדתית הזו שלא זוכר את התפילות בעל פה, שלא מכיר את מנהגי התפילה בעל פה, ולא בטוח מתי לשבת ומתי לקום.
אני אוהב לדעת, להיות בשליטה, לצפות את מה שהולך להגיע.
השעה היא 21:38, תכף נצא לטייל, אולי נלך לחוף, אני אוהב חופי יפ בלילה- הם שקטים יותר וריקים יותר, נותנים הרגשה נקיה יותר.

שיהיה שבוע טוב בלוגר,
Thelse
1 תגובות
העולם הוא במה וכולנו עבדים של מוסכמות חברתיות.
26/06/2018 02:05
Thelse
על מסיבות ועל אלכוהול כתבתי לא מעט בבלוג.
כאדם שגמל את עצמו מהתמכרות לאלכוהול הנושא לא פשוט בכלל, ובמשך שנים תהיתי מה יקרה כשאגדל וכל חבריי ישתו- האם לא אצטרף?
לאט לאט החשש התפוגג- הגעתי למסיבות ורציתי לשתות אז פיתחתי את יכולת התחקור העצמית- האם קרה משהו רגשי שיכול להוביל לרצון לשתות? האם השתיה יכולה לעורר אצלי את הצורך הלא נדלה באלכוהול?
במידה והתשובות לשאלות אלו ודומות להן היו שליליות התרתי לעצמי לשתות.

היום הייתי במסיבת יום הולדת של חבר מבית הספר ומהעבודה שלי- יום ההולדת ה18.
הגעתי מאוחר ובסוף גם לא נשארתי להרבה, אבל האלכוהול היה נוכח בכל שלב.
אני נזכר בספירת הימים- 1262 מאז שנגמלתי באופן מוחלט. הספירה הייתה חלק מהתכנית להפסיק לשתות, היא זו שנתנה לי את המוטיבציה.
היציאה לחופשים תמיד הייתה קשה לי- הייתי מוצא את עצמי שוקע בדיכאון ובלבד שלי.
החופשים הגדולים היו אלו שהייתי מאפס את ספירת הימים של הגמילה מאלכוהול, אלו שהייתי פוגע בעצמי הכי הרבה, ובסופו של דבר נסיון ההתאבדות שלי הגיע גם הוא בחופש הגדול.
על כן אני תמיד משאיר מקום לספק באשר למצבי הרגשי בראשית החופש הגדול.

מסיבות פיקחות הן לא הצד החזק שלי.
האלכוהול הוא באמת חבל הצלה עבור האדם המסוגר והביישן שאני, ובלעדיו אני באמת לא כיפי אפילו לעצמי.
כשאני מתיר לעצמי לשתות אפשר לראות שינוי מובהק של "לפני" ו"אחרי"- אם בתחילת הערב אני יושב, אולי מדבר עם חבר או שניים, מסתכל מסביבי ומרגיש שמסתכלים עליי, בהמשך הערב אני רוקד, צורח את המילים של השירים ביחד עם כולם, מחייך הרבה ולא אכפת לי אם מישהו מסתכל.
אבל לא בכל מכיר- לפעמים אני מעדיף לשבת בצד ולהינות פחות.

ילדים בגילי לא מבינים את העניין, גם הרבה מבוגרים לא.
זו מוסכמה חברתית שמי שלא שותה הוא לא בוגר מספיק, לא משוחרר מספיק, לא חלק מספיק מהחברה.
לכן אני מקבל הרבה שאלות באירועים כאלה על נושא השתיה- האם אני שותה, מה הסוג האהוב עליי, למה אני לא שותה וכדומה.
לרוב אני עונה בכנות אבל ללא הסיפור השלם- אני שותה לפעמים, אני מאוד אוהב וויסקי אבל לפעמים אני אעדיף סוגים של יין אדום על פני וויסקי ואני לא שותה כי אני לא רוצה להיות שיכור כאן.
וויסקי הוא המועדף עליי ללא ספק, למרות שלא שתיתי כבר המון זמן.
כל סיפור השתייה שלי הגיע לקיצו בעקבות וויסקי- סיימתי בקבוק בלי לשים לב והחזרתי לארון האלכוהול.
בשבת בצהריים אבי רצה להרים כוסית עם דוד שלי וגילה את הבקבוק הריק.
מאז הוא החל לחשוד בי ופיקח יותר על עניין השתיה.
המשכתי לשתות כשהייתי לבד בבית, אבל מאז הבנתי שאני צריך לקחת את עצמי בידיים.

אני מגלגל עיניים על תרבות השתיה הזו ואיני רוצה להיות חלק ממנה, אבל אף אחד לא יכול להבין את מה שעברתי פעם, אף אחד לא מבין כמה האלכוהול היה מפלט קסום לרגעים.
באחת מהשיחות רצופות השאלות בנושא השתיה סיפרת לחברים קרובים מהמגמה שלי על ההתמכרות והגמילה.
הם צחקו.
אף אחד לא לוקח ברצינות אדם שמספר שנגמל משתיית אלכוהול בגיל 14, בטח לא כשהבנאדם שמספר את זה נחשב כטיפוס שלא שותה, כ"חנון", "ילד טוב".
מאז זו הייתה הבדיחה למשך כמה ימים- אלכוהוליזם, וויסקי, התמכרויות וגמילות.
זו הייתה חוויה קשה מבחינתי, ובכלל, כל השנים ההן היו לא פשוטות בשום צורה.
אבל אנשים לא יכולים להכיל את מה שאני הכלתי אז, אפילו לא את מה שאני מכיל היום.
אז אני כבר לא מצפה.

כנראה אני לא אהיה זה שישנה את העולם, אין לי את הרצון או היכולת לשנות את צורת החשיבה של אנשים אחרים.
אלכוהול כנראה ימשיך להיות מדד בגרות בעיני רבים, ימשיך להוות נושא שיחה מרכזי, ואני אמשיך למצוא את דרכי מחוץ לשיחות האלו.
העולם הוא במה וכולנו עבדים של מוסכמות חברתיות.
1 תגובות
suicide season
21/06/2018 02:13
Thelse
אני ניגש אל הכתיבה הפעם בזהירות, מכיוון שהפעם אני כותב עם מטרה.
אני לא משתף כדי לפרוק, אני לא משתף כדי לשתף. אני משתף כדי שתקראו, כמה שיותר מכם, וכדי שתבינו.

היום שחלף עלינו הוא ה20 ביוני- יום סיום הלימודים בתיכונים ברחבי הארץ.
היום הזה מלווה בשמחה, בתחושות של סיום והתחלות חדשות ובעיקר בחופש.
היום הגעתי לבית הספר מוקדם לאחר שקבעתי פגישה עם יועצת בית הספר כדי לדון במצבו של ילד מכיתתי.
ילד שאני מרגיש שנמצא במקום בו הייתי אני לפני שלוש שנים.

השנה הייתה 2015. ה22 ביולי, ואני בבית החולים.
אני מקיא לתוך קופסת קרטון תערובת מיצי קיבה וכדורים לאחר נסיון אובדני שכשל.
הרגשתי דווקא טוב באותם הימים, הייתי פעיל יותר ונפגשתי הרבה עם חברים, אבל למרות שכבר שנים לא מצאתי סיבה לחיות, בית הספר הציב לי יעדים קטנים שהוסיפו משמעות לחיי, ובהיעדרו אבדה כל שאיפה לעתיד.
פתאום אין מבחן בשבוע הבא שרק צריך ללמוד אליו, או עבודה שרק צריך לכתוב קצת ולהגיש.
המשימות הפכו להיות לקום מהמיטה, לאכול ולהעביר עוד יום.
אז ניסיתי להתאבד כמו שרציתי כבר הרבה זמן, ולא היה מי שישים לב שלא הגעתי לבית הספר- כי אין יותר לימודים.

היום אני מתחרט על כך, אך רואה בזה חלק מהאדם שאני היום.
אני מנסה לגלות הבנה כלפי עצמי, לזכור כמה קשה היה וכמה בלתי אפשרי זה היה נראה אז.
אבל ההתאבדות שלי, עם כמה שהייתה מובנת לי, לא הייתה בלתי נמנעת.
ניתן למנוע התאבדויות, אם רק נדע לזהות את המצוקה שקודמת להן.

את הילד מהכיתה שלי התחלתי לראות באור שונה לאחר שהפסקנו לדבר.
החברות בינינו עלתה על שרטון ממנו יצאתי פגוע וכועס (לאלו מכם שעוקבים אחר פרסומי הבלוג- הפוסט בשם "דיספוריה מגדרית" עוסק בכך)
לאחר שהתרחקנו התחלתי לשים לב להתנהגות שלו שהייתה מאוד אופיינית לי בעבר.
המצב בינינו לא הותיר לי ברירה אלא לפנות ליועצת בית הספר על מנת שתדבר עם ההורים ותנחה אותם להיות ערניים למצבו הנפשי.
התחבטתי במשך שבועות האם לגשת אליה או לא, אך היציאה לחופשת הקיץ השאירה אותי ללא מקום לספק.

חופש הוא חופש מכל הבחינות.
אפשר ללכת לים, לסרט, למסיבות. אפשר להישאר בבית ולראות טלוויזיה כל היום.
אבל חופש הוא גם חופש אחר- חופש בבחירות שלנו, במעשים.
והחופש הזה הוא לא תמיד חיובי.
לחלקנו החופש מסמל הפסקה ולאחרים סיום.
וזה התפקיד של כל אחד לשים לב לאחר.

בקיץ של שנת 2015 הייתי יכול להיקבר.
הילדות שלמדו איתי בבית הספר לבנות היו בוכות בהלוויה והוריי היו כשבר כלי.
הייתי יכול- אבל לא.
יד הגורל, אלוהים, קארמה, מזל או הערנות של אימי שלקחה אותי לבית החולים- משהו מנע את מותי באותו יום.
כמוני ישנם אחרים- כאלו שמצאו עזרה ברגע האחרון או כאלו שבדרך מסתורית ניצלו מהמוות.
ובניגוד אלי ישנם אחרים שלא זכו לראות את ההמשך של הסיפור שלהם, את "עד עצם היום הזה".

בקיץ הזה עוד אנשים ינסו להתאבד.
הם יכולים להיות ילדים ובני נוער מכל גיל, כאלה שקיבלו היום תעודה, אמרו שלום למורים ופינו את הלוקר.
אנחנו לא נדע מי הם, אנחנו לא נדע איך הם מרגישים באמת, אלא אם נהיה מודעים לאפשרות הזו שמשהו לא בסדר.
וזו האחריות של כל אחד ואחת, וזו בעצם המטרה לשמה אני כותב עכשיו.
בבקשה תשימו לב, תבדקו מה שלום החברים שלכם, תגידו להם שאכפת לכם ותדווחו למבוגר במקרה הצורך.
מצוקות נפשיות הן דבר קטלני שחי ובועט בקרבנו והימנעות משיח על כך היא מסוכנת לא פחות.

לאבדנות ולמצוקה יש פתרון-
דברו עם אדם קרוב, אדם רחוק, תתקשרו לקו של ער"ן (עזרה ראשונה נפשית- 1201) או גשו לטיפול.
אל תשארו עם זה לבד.

אני לא מטפל, לא גורם מקצועי ואני לא מרפא אובדנות.
אבל אני מציע לכם אוזן קשבת ואכפתיות.
אני זמין בכתובת המייל הבאה-
smoothcriminaln@walla.com
בכל שעה.

קיץ נעים ובטוח בלוגר :)
0 תגובות
סדקים
19/06/2018 00:42
Thelse
כשהכאב פוגש בכאב
ואז נשאב כל האבק
מהפינות החשוכות
המוסתרות של הלבד

ואז כבר לא כל כך מפחיד
להסיט את הווילונות
ולאוורר את הארונות
של השלדים והסודות

ובזווית הנכונה,
מול הסדקים של האדם
בוקע אור.
אני הבטחתי שאזכור.

כשהכאב פוגש כאב 
ואז הרוח משנה את 
כיוונה ומעיפה את 
הדפים מהשולחן

ויתחלפו עלי עצים
וגם אנחנו נתחלף
ולא ננשור, לא נשבר, 
ולא ניפול.

רק במילים הנכונות,
מהסדקים של האדם
בוקע אור.

אני הבטחתי שאזכור אך כשחזרתי לאחור
לא היה יותר במה להיזכר.
אולי דבר לא ישאר
כשהכאב יפגוש כאב.

0 תגובות
זיכרונות שתוקים.
20/04/2018 14:00
Thelse
אני כותב ממקום כואב, כבר שנים שאני עושה את זה.
כבר חמש שנים שאני עושה את זה כאן.
התחלתי לכתוב את הבלוג שלי בשנת 2013, בעודי בן 12, בחופש הגדול שבין כיתה ו לכיתה ז.
אלו חמש שנים לא פשוטות עבורי, עברתי במהלכן הרבה יותר ממה שאנשים עוברים בגלגול חיים אחד, הרגשתי הרבה יותר ממה שאנשים מרגישים חיים שלמים.
ובבלוג שלי אני רשמתי כאב, והכאב הגיע במגוון צבעים וצורות, ולעתים הכאב התבטא בכעס ישיר, ולעתים בריקנות ובאפטיות.
לפני כמה חודשים הרצתי לקבוצה של אנשי טיפול בנוער על חיי כנער טרנסג'נדר, לקראת ההרצאה עברתי על הבלוג,כמעט 700 פוסטים, וחייתי מחדש את הכאב.

אני לא מתיימר להיות כותב דגול, אני לא מתיימר להעריץ את כתיבתי או להתגאות בה, אך מילדות, אם ישנה עובדה חקוקה שאינה תשתנה לעד, היא כתיבתי. אני כותב ללא תכנון, ללא קושי, אני מנהל את חיי היומיום בעוד המילים נוחתות עלי כמטר סתווי.
כשאני לא כותב- אני מרגיש כנחנק לאוויר.
מתוך נסיון זה בכתיבה למדתי את עצמי ואת כתיבתי ולמדתי את עוצמתן של מילותיי, שלעתים מסוגלות ללפות אנשים, ולפעמים מצליחות להעביר את התחושות שלי, ככותבן.
ולרוב, הידיעה הזו משרה בי פחד.
אני מרגיש כמו חייב לגונן על קרוביי ממילות העבר שלי שמא ייפגעו מהתחושות הקשות אותן חוויתי.

~~~~~~~~~~~

יום הזיכרון לחללי צה"ל ולנפגעי פעולות האיבה תמיד מלווה במשפחתי בשתיקה רמה.
איננו ממשפחות השכול, ברוך השם, מעולם לא איבדנו ילד לשדה הקרב.
אולם אבי סבתי נרצח בידי מחבל, אותו אב סבתי עליו כתבתי פוסט בשנת 2016, פוסט אינטימי המתאר את חווית הזיכרון, את האופן בו סבתי נזכרת בו ומתארת אותו לי.
איננו חשים את ההזדהות הפטריוטית של יום הזיכרון בהקשר לסבה של אימי, ואני חוו ביקורת רבה ליום זה על הדרתו את נפגעי פעולות האיבה.
השנה, עת צאת יום הזיכרון וראשית חגיגות העצמאות, מצב רוחי היה ירוד.
המילים שוב נחתו עלי ובראשי ראיתי את הפוסט הבא אותו אכתוב בבלוג- על מהירות האירועים, על חוסר היכולת להכיל את העצבות ולהתנער ממנו באחת.
אך הפוסט הזה לא נכתב וגם לא ייכתב.
נקטעתי בפאניקה אל מול קבוצת הוואטסאפ המשפחתית, "רק עכשיו ראיתי את הבלוג, הוא יפה מאוד", כתב אחד הדודים ובלבול אפף אותי.
דודים אחרים הצטרפו למחמאות, עד שאחד מהם שלח קישור לאחרים המבולבלים כמותי.
אני מזהה את כתובת הבלוג שלי, ומתקשר בבהלה לדודתי המסבירה לי שהועבר אליהם הקישור מבני דודם שלהם, נכדיהם האחרים של סבה של אימי.

פוסט משנת 2016, רגע אינטימי של זיכרון, חוסר היכולת לגונן על קרוביי ממילותיי שלי.

כל אחד מתמודד שונה עם האובדן, עם הזיכרון ועם סימני השאלה.
אחדים מספרים, אחדים כותבים ואחדים קוראים.
חיפוש מקיף בגוגל הוביל את רחוקת המשפחה שלי לאותו הפוסט, האצבעות כבר מונחות על ההדק ויורות את הקישור הלאה.

לאחר בקשתי מדודיי, הקישור נמחק מקבוצת המשפחה והטעות הובהרה גם למשפחה המורחבת מאוד.
שם הבלוג שונה (כן, אני עדיין Smooth criminal, סיים אולד מי) וכך גם כתובת הבלוג. גם הפוסט המדובר נמחק, ווידוא הריגה.

~~~~~~~~~~~~~~~

אני לא מתבייש בכתוב בבלוג ויוצא מנקודת הנחה שגם הקרובים לי מסוגלים לתאר לעצמם את הקושי שחוויתי במרוצת השנים, אך מילים כתובות, שירים חרוזים, אינם רכים כמחשבות מתנדפות.

המחשבה הראשונה הייתה למחוק את הבלוג, אבל נשכבתי על המיטה ובהיתי במקום עד שהחלו זולגות הדמעות.
רציתי למחוק את הבלוג בשל הוותק, בשל הקושי המועלה על הכתב כבר שנים, בשל היכולת להעביר תחושות במילים. אבל כל אלו הן גם הסיבות שלי לא למחוק אותו.
לכן אני עדיין כאן, אך החשש אינו מרפה.
לא אוכל להתקיים בידיעה שפגעתי בקרובים לי בידיעתם את האמת, על כן אני מחוייב להאמין שסאגת החשיפה הגיעה לסופה.
עליי לקוות שהיכולת לשייך את הפוסט על סבתי אלי לא דרשה חיטוט רב מדי בבלוג, לא דרשה קריאה רבה מדי והתעמקות.

אבל אני כאן, בשם אחר, בכתובת אחרת, אך הבלוג עוד עומד על תילו על כל כתביי, כולם פרט לאחד, פוסט אחד שייתכן שהיותו זיכרון שתוק גזור עליו.
0 תגובות
המספריים שלי
20/03/2018 00:42
Thelse
כשצפיתי לראשונה בסרט "המספריים של אדוארד" התאהבתי.
ישבתי בסלון הגדול עם אימי בעודנו רק שנינו בבית, ייתכן שאחיי הצעירים ממני ישנו במיטותיהם.
אימי הכירה לי את הסרט כקלאסיקה, כזו שבוודאות אוהב.
ואכן כך קרה. מבלי להעמיק, לחפש מטאפורות, להבין את עומק העלילה, נפלתי שבי בסרט הזה.
הסרט במהרה נהפך לאהוב עליי, צפיתי בו אינספור פעמים, אולם בכל פעם ראיתי אותו באופן שונה.
אני זוכר שבאותו הערב, עם אימי בסלון הבית, נמשכתי לאופל שבסרט- לניגודיות שבין העולם האפל, הצבעים הכהים, של אדוארד, לצבעי העיירה הפסטליים, הנעימים.
אהבתי את החושך של אדוארד.
בדיעבד אני מבין שכמוהו אני- נולד שונה, גוזר על עצמי חיי בדידות.
לא סתם נשבתי בסרט, לא סתם האופל בראשית הסרט משך אותי, הוא משך אותי כי הוא היה אני, כי היינו אחד.

אדוארד נוצר עם מספריים במקום ידיים.
הייתה לו מטרה- גזירת ניירות במפעל לייצור עוגיות, אלא שהמטרה שלו נעלמה בעת מותו של מנהל המפעל- "הממציא".
שנינו היינו שונים, מבועתים מעצמנו, מבועתים מהאופן בו תגיב החברה לשונות שלנו.
אדוארד היה אני ואני הייתי הוא ולכן אהבתי אותו באותה התקופה.

אדוארד השיק לחיי בהמון נקודות- בבידוד העצמי, בפחד, ברצון להיות נאהב אך בהרגשה שאתה לא ראוי לכך. 
כך לפחות ראיתי את זה בעת ההיא.
בתקופה אחרת בה צפיתי בסרט אדוארד יצר בי תחושת הזדהות בחלקים אחרים- בהשתלבות עם אנשי העיירה, במציאת נקודות חוזק, בחוויות ראשונות של אושר ושפיות.
בנקודות ההן אני הייתי אדוארד ואדוארד היה אני ואנחנו היינו שמחים.

הרבה יותר קל להבין את החיים שלך כשהם חיים של מישהו אחר.
גם הרבה יותר קל להבין אותם בדיעבד.
היום אני מבין למה המספריים של אדוארד הוא הסרט האהוב עליי, ואני לרגע לא אוהב אותו פחות.
אני אוהב אותו כי הוא תזכורת עבורי.

אני מוצא את עצמי ביום יום מחפש דברים שיזכירו לי את העבר, אני מפחד לשכוח.
בעבר קראתי לחיפוש הזה מזוכיזם קל- לחפש מחדש את המקום הכואב, להיזכר כל הזמן.
היום אני מבין שהחיפוש הזה הוא החוזק, מזיכרון הכאב נגזר גם זיכרון ההתגברות עליו, ההערכה לעכשיו, להווה.
הכאב הזה הוא חלק ממני, על כן אני מסרב להיפרד ממנו.
אם אפרד ממנו לא אהיה יותר אני, האיש שגדל מתוך הכאב הזה, עם המסקנות והתובנות והבגרות הזו.
אם אפרד ממנו לא אוכל לפעול למען צמצומו של הכאב עבור אחרים, לא אוכל לעזור לאלו שקשה להם.
לעזור ולא להקל.
אני לא מוצא שאיפה בחיים קלים, אני לא רואה בהם עליונות.
על כן אני חושב שאין לחפש חיים קלים, אלא לחפש חיים שווי ערך, חיים ששווים את הקושי.
ככל שהסבל רב יותר, כך מוכרח האדם לעשות יותר, לפעול יותר, להיות יותר. על חיי להיות בעלי ערך רב כדי להיות שווים את הקושי הרב.
אני מרגיש שחיי שווי ערך כבר כך, אך עליי להצדיק את הכאב.

אדוארד היה אני ואני הייתי אדוארד ושנינו היינו שמחים ושנינו ניסינו להוכיח שעל אף הצלקות אנחנו שווי ערך.
ושנינו אחד.


4 תגובות
דספוריה מגדרית
28/01/2018 01:15
Thelse
אני מסכים עם האמרה שהכתיבה מגיעה מהמקום הכואב.
מהפצעים שנשארו פתוחים, מהצלקות שמקשות ללכת לים, או ללכת בחולצות קצרות, או ללכת בכלל, או רק להתקיים בכלל.
אני בטוח שזה נכון, אחרת לא הייתי יושב כאן וכותב דווקא עכשיו, אחרי שכבר הרבה זמן רציתי לחזור לתחושה המשחררת ומלאת השלווה של לאחר כתיבה בבלוג.
כנראה ששרשרת המאורעות האחרונה הייתה חייבת להתקיים כדי שאחזור לכאן, ואולי בסוף אני דווקא אחשוב שהכל באמת היה לטובה.

הכל החל בשבוע שעבר, בשבילי לפחות.
בדיעבד אני יודע שהמים החלו לגעוש עוד לפני, והם געשו וגעשו מתחת לפני הקרקע עד שחרצו חור מאסיבי באדמה היציבה שאני עומד עליה ועלו מעלה והציפו הכל.
ביום שני השבוע הפכתי לפתע בן 17. חבריי הפתיעו אותי במוצאי השבת שעברה בביתי במסיבת הפתעה מדהימה.
הרגשתי נבוך, ואהוב, ומוקף.
לא ידעתי מה מצפה לי בימים הבאים, לא ידעתי כמה הבדל קיים בין מוצאי השבת הקודמת למוצאי השבת הזו.

אבל בעוד שבשבילי הדברים חוו מפנה בשבוע הזה, המים החלו לגעוש כבר בשבוע הקודם, כשאני הייתי בבית בשלושה ימי מחלה.

לשותפי לשולחן בכיתה אין הרבה חברים, וגם לי.
כאן נגמרים המאפיינים המשותפים לנו. כתוצאה מכך כל שיחה איתו היא מאולצת, מתישה, דורשת הרבה יותר מדי אנרגיה.
תמיד ידעתי שהוא מוקיר את הקשר בינינו הרבה יותר ממני,כנראה בגלל שלי יש חברים מחוץ ללימודים ולו אין, אני הייתי החבר שלו מחוץ ללימודים.
ולי לא הייתה בעיה להיות החבר הזה בשבילו.
אז עברתי לשבת לידו בכיתה, והוא שיתף אותי בזה שיש לו רגשות כלפי חברה משותפת שלנו ואני יעצתי לו איך לא להרוס את הידידות ביניהם, והוא היה מגיע אלי להכין עבודות משותפות ללימודים גם כשהסברתי לו שאנחנו יכולים לעבוד במהירות וביעילות רבות יותר אם נחלק את העבודה ונעבוד בנפרד.
וסגרנו שנהיה ביחד בחדר במסע לפולין- בעיקר כי רוב החברים שלי הם בעצם בנות וכי רוב החברים שלו הם בעצם לא קיימים.

בעודי מחלים בבית מהווירוס שתקף אותי לפני שבועיים, הוא התקשר לבשר לי שהמחנכת שוחחה איתו באשר לחדרים בפולין, שהיא רצתה לדבר גם איתי אבל לא הגעתי.
הוא אמר שהיא שאלה אותו אם הוא בסדר עם הלינה איתי בחדר, והוא אמר שהוא אמר לה שכן, ושהוא מקווה שגם אני אגיד כן. ואני ידעתי שהוא לא רוצה לחפש לעצמו חדר ברגע האחרון כי הוא ידע שלא יהיה לו עם מי להיות. 
אז אמרתי לו שברור, שאני לא רואה שום בעיה בכלל.

ביום ראשון אני חזרתי ללימודים, והכל היה כרגיל.
ביום שני הוא לא היה באחד מהשיעורים. כשהמורה בדקה נוכחות אמרו לה שהוא לא נמצא כי הוא בפגישה עם היועצת.
לא ייחסתי לכך חשיבות מכיוון שלאחרונה היועצת משוחחת עם המון תלמידים לקראת הצבא, והבגרויות ופולין.
אבל בערב המחנכת שלי התקשרה לאמא שלי להזמין אותה לפגישה עם היועצת. אותה, ואת אבי, ואותי.

ציפיתי שבפגישה ישאלו אותי אם אני בסדר עם הלינה איתו בחדר.
ציפיתי שבית הספר יעלה סוגיות והסתייגויות כי למרות שהם מדהימים ומכילים הם עלולים ליפול לבורות בנושאים שהם לא מתמצאים בהם.
אבל לא ציפיתי שהם יגידו שהוא לא יהיה איתי בחדר בשל היותי טרנסג'נדר.
לא ציפיתי שהם יגידו שהטענה עלתה מצידו ומצד הוריו שמכירים אותי ומעריכים אותי.
וממש ממש לא ציפיתי שהיועצת תגיד שמדובר בפגישת גישור כי הוא מצפה שנמשיך להיות חברים למרות שלא נישן באותו החדר בפולין.
הוא מצפה שההסתייגות שלו, שהדחייה שלו, שהפחד שלו מהיותי טרנס לא ישפיעו על החברות שלנו.
לזה לא ציפיתי.

לא הסתרתי במהלך הפגישה את זה שנפגעתי.
הוריי הגיבו גם הם באותו האופן, רק בגישה יותר מגוננת ומחפשת פתרונות.
אני הייתי עסוק בלהטיח האשמות, בלחפש אשמים, בלהיות פגוע.
בעוד שהיועצת הובילה את הפגישה, המחנכת הנהנה נחרצות לאחר כל טענה וכל הערה צינית שהערתי.
ידעתי שהצוות לא אשם. מהרגע שעברתי לבית הספר הזה כולם עשו מעל ומעבר. שמי הלך לפניי וגם מורים שלא לימדו אותי שום מקצוע מעודם ידעו מי אני ורכשו לי הערכה כזו או אחרת.
וברור לי שבדיוק כמוני, גם להם לא היה מה לעשות.
אבל בכל זאת- הם היו שם, והם נתנו לזה להישמע כמו סיבה לגיטימית.

אני אפילו לא יודע למה אני פגוע כל כך- מצאתי לעצמי חדר חדש ויש לי חברים אחרים.
אני בעיקר רואה בזה הזדמנות להכיר חברים חדשים ולהעמיק קשרים עם אלו הקיימים.
אבל הדיון הזה עורר בי דיספוריה מגדרית רבה, בכל העוצמה, בכל הדרה.
זר לא יבין את תחושת הדיספוריה ולכן אני לא מצפה להבנה אמיתית.
אבל הדבר הבסיסי שחשוב להבין הוא שלדיספוריה אין סיבה ריאלית ולכן להגיון אין כוח עליה.
הדיספוריה נובעת נטו מטריגרים קטנים.
מהשיחה הזו שהיוותה טריגר לחשיבה רבה מהמידה המומלצת שהיוותה טריגר לדיספוריה.

מעולם לא נבדלתי מהשאר, מעולם לא הייתי חריג.
אף פעם לא מרדתי את מרד גיל העשרה- מה שאחרים פירשו כמרד היה רק מצוקה במסווה של הסתגרות ולבוש שחור.
אני חי בעולם הזה בזהירות מתמדת לא להרוס, לא לפגוע- באף אחד ובשום דבר.
אני הולך בתלם, שואף לציונים גבוהים, מתנדב מתי שאני יכול, מתמודד עם לחץ כיתה י"א, סופר לאחור עד שהמקרוגל יצפצף, צופה בטלויזיה כשיש לי זמן פנוי ואז כועס על עצמי שבזבזתי אותו.
תמיד כמו כולם, אף פעם לא שונה, אף פעם לא חריג, אף פעם לא דורש יחס מיוחד.
כשאני מקבל את היחס המיוחד הזה אני מצפה שזה יהיה בשל מעשים שעשיתי, הישגים שהשגתי.
אבל הפעם זכיתי ליחס מיוחד בשל היותי טרנסג'נדר.
עובדה שלא בחרתי, עובדה שלא מצדיקה יחס מיוחד, אך יחד עם זאת, עובדה שאני לעולם לא אתכחש לה, לעולם לא אסתיר אותה ולעולם לא אתבייש בה.

העניין הוא שאני טרנסג'נדר 100% מהזמן.
כשאני קם בבוקר, וכשאני מצחצח שיניים ושוטף פנים, וכשאני לפעמים מספיק לאכול ארוחת בוקר אבל לרוב לא, כשאני יושב לידו בכיתה ונוסע למעבדות באוניברסיטה ומתנדב בספריית בית הספר כשהכיתה בשיעורי ספורט, וכשאני מנגן, וכותב, ומצייר, ומתנדב, וצוחק, ומחייך, ולפעמים פחות, וגם כשאני הולך לישון. לצד כל שאר הדברים שאני, אני גם תמיד טרנסג'נדר.
אני לא הופך להיות טרנסג'נדר בלילות עם ירח מלא, אני לא הופך להיות טרנס רק בלילה. ואם יש לך בעיה איתי בלילה, אז יש לך בעיה איתי גם ביום.

אני מרגיש שלא משנה מה אעשה, כמה אצטיין וכמה אשקיע וכמה אכיל בתוכי המון זהויות והמון רבדים,
התכונות שלי לעד יתגמדו לצד הדברים השוליים, לצד המין הביולוגי שלי.
הדיון על הלינה במסע לפולין התייחס לחלוטין למה שיש לי או אין לי בין הרגליים,
הוא לא היה אמור לחשוב על זה, הוא לא היה אמור לגרום לאחרים לחשוב על זה, הוא לא היה אמור לשים אותי בלב הדיון על זה והוא לא היה אמור לפתוח על זה דיון מלכתחילה.
וזה תקף גם לאנשים שהמין והמגדר שלהם תואמים וגם לאלו שלא.
זה לא עניינו של איש והבחירה עם מי תישן בטיול מטעם בית הספר לא צריכה להיות תלויה באברי המין של האדם הזה.

אתמול לא הלכתי ללימודים. הודעתי למחנכת שאני לא מרגיש טוב ואני חושב שהיא הבינה שהכוונה הייתה מנטלית, שאני לא מרגיש טוב נפשית.
אז נשארתי בבית ושיחקתי עם האחים שלי בוידיאו גיימס וניצחתי והרגשתי בטוח והרגשתי טוב.
וביליתי את השבת בבית עד שיצאתי לקנות עם ההורים שלי נעליים לפני כמה שעות, אבל במקום להסתכל על נעליים הסתכלתי רק על טרנינגים ועל סוודרים במידות גדולות.
חזרתי הביתה עם סוודר במידה לארג' שאלבש מחר ללימודים ואולי ארגיש פחות עירום.
הנסיעה הביתה הייתה שקטה ומלאה בתחושת הקלה שבקרוב אהיה שוב בבית,במיטה שלי.
כבר הספקתי לשכוח כמה אנרגיה שואבת הדיספוריה וכמה חלש וחסר כוחות אתה מולה.
והנה אני כאן,
כותב בידיעה שהכתיבה לא תחולל קסמים, אבל היא תאפשר לי לראות את התמונה הגדולה.
אני מבין שאין שום דבר שאני או כל אחד אחר יכול לעשות כרגע כדי לשפר את המצב.
רק הזמן צריך לעבור עלי וליישן את כל הסיפור כמו יין שיפתח ויזכה להערכה רק כשיחלוף עליו הזמן הרצוי.
אם לא הייתי מחוייב למסגרות כנראה הייתי נותן לעצמי שבועיים במיטה, שהזמן הזה יעבור בעיניים עצומות.
אבל מחר יחל יום לימודים חדש,
ועליי להיות חלק מהיום הזה.
4 תגובות
מקום
21/01/2018 21:33
Thelse
תְּמוּנוֹת הַיַּלְדוּת ארוזות בְּמִסְגֶּרֶת
רְגָעִים עֲטוּפִים בִּנְיָר צֶלּוֹפָן.
עוֹלָם שֶׁעוֹצֵר בַּמַּשְׁקוֹף שֶׁל הַדֶּלֶת
עוֹלָם שֶׁרוֹחֵק וְהוֹפֵךְ נֶעֱלָם.

וְיֵשׁ מָקוֹם גַּם בִּשְׁבִילְךָ
וְיֵשׁ מָקוֹם גַּם בִּשְׁבִילְךָ

הַחַלּוֹן מִתְנַקֶּה וְתָמִיד שְׁנֵי צְדָדִים לוֹ
אִם לֹא תַּדְלִיק מְנוֹרָה לֹא יִהְיֶה לֵךְ אוֹר.
הַשֶּׁלֶג יוֹרֵד וְכֻלָּם מְשַׂחֲקִים בּוֹ
וְיֵשׁ שָׂם קְרָבוֹת אֲבָל אֵין שָׁם גִּבּוֹר.

וְיֵשׁ מָקוֹם גַּם בִּשְׁבִילְךָ
וְיֵשׁ מָקוֹם גַּם בִּשְׁבִילְךָ

הָאוֹר הסינטתי מַפְסִיד אֶל מוּל חֹשֶׁךְ
וְהַחוּץ מתדפק כְּמוֹ צוֹרֵחַ לִפְרֹץ.
יֵשׁ מִסָּלוּל הִתְבַּגְּרוּת שֶׁלֹּא יוֹדְעִים בּוֹ תּוֹפֶסֶת.
וְכֻלָּם מִתְקָרְבִים לְסִיּוּם הַמֵּרוֹץ.
0 תגובות
אהובי
25/12/2017 17:17
Thelse
אהובי, כשישנת אתמול הסתכלת עמוק לתוכי
בעיניים סגורות כמו כספת הלב.
קרנת באור מנורת השולחן,
האמן לי, היופי כואב.

אהובי, כשהדלקת לי נר וכמעט ונשרף הווילון,
הריח הציף כל ארבע הקומות.
לא פתחנו חלון כדי לא לערבב
בין החדר לעוד עולמות.

אהוב שלי, רק תזכור את חלקת החיים שאליה נכנסת.
מן רכבת הרים שכרגע אין בה מסילה.
תנסה להתאים את גופך לפניות החדות, אחוז בחוזקה,
חלקת החיים הקטנה.

אהובי, גם מכאן לא רואים כמו משם וגם פה לא כמו פעם.
והזמן רק ימשיך ויחלוף ואנחנו איתו.
אם נקפיא לנו רגע אחד לעולם
ישאר עוד מספיק משלו.

3 תגובות
מהחלון
17/12/2017 23:42
Thelse
עננים אדומים מסתירים כוכבים,
זו שעה בה כותבים, ישנים, או מתים.
אוהבים בגינה על ספסל מרחפים.
יש משהו מכאיב ונעים.

אורות הבתים מעטרים את השביל,
מצדדי, מאחורי, מלפני יש חיים.
רכבים רצים כמו יש את מי להציל.
משהו ריק במילים.

הרוח קרה מקפיאה אצבעות.
במלבנים הקטנים מתחבאות משפחות
מסלון השכנים מרצדים האורות.
מה עוד נותר לקוות?


5 תגובות
« הקודם 1 2 3 4 5 6 7 8 9 ... 70 71 הבא »
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון