עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  

אודות
רגש הוא רק באג בתוכנה?

בן 17, לפעמים 7, לפעמים 70.
משתדל לחיות את ההווה אבל חי הרבה את העבר וחושב רבות על העתיד.
חולם אבל אף פעם לא מעופף.
בעיקר כותב.

מוזמנים ומוזמנות לדבר איתי במייל-
Smoothcriminaln@walla.com
It gets better
קלישאתי, אני יודע.
דברים נראים שונה מפרספקטיבת הזמן.
בבלוג שלי תוכלו לראות את זה באופן ברור.
בבקשה אל תקראו את הפוסטים הישנים וחסרי התקווה כמעוררי השראה.
תסתכלו על השינוי כמעורר השראה.
תבחינו בשינוי ותאמינו בו.
ואם תרצו לדבר עליו- אני כאן.
כל הדברים היפים באמת

כָּל הַדְּבָרִים הַיָּפִים בֶּאֱמֶת
מִתְגַּלִּים בִּזְמַנָּם
הָאִטִּי
הַבִּלְתִּי מִתְחַשֵּׁב

דניאלה ספקטור
נפש בריאה בגוף ___.
30/10/2018 00:42
Thelse
אני לא מרגיש חי כשאני רץ.



אני מאוד מנסה להרגיש את החופש שבריצה, את הרוח הקרה עליי, את הדופמינים המופרשים למוח.
אבל כל מה שאני חושב עליו זה על הנשימות הכבדות והמוּדָעוֹת שמסתבכות לי בתוך עצמן, ועל הבטן הכבדה שלקראת סוף הריצה תמיד מרגישה כאילו הכפילה את עצמה ומשקלה כמו מפיל אותי לקרקע.

אני לא שמן, וגם אף פעם לא הייתה לי תפיסה של השמנה כמשהו שלילי, להיפך, בעבר רציתי כל כך להשמין.
הפריעה לי ההשקפה של העולם שכדי לפצות על שמנופוביה צריך להתקיף את הרזון, הפריע לי הכאב בניסיון להישען על משענת הכסא בכיתה, הפריעו לי העצמות הבולטות מול המראה והפריע לי הכל באיך שהרזון היה נראה עליי, כאילו הופך אותי ליותר נשי ולפחות נוכח במרחב.
ואז צמחה לה הכרס, בדיוק כשכבר התחלתי להשלים עם היותי הקטן בחבורה, הרזה בין האנשים שגודלם מכפיל את שלי.
מהחבר שלא יכול לזוז אחרי משולש פיצה אחד, הפכתי לחבר שכל הזמן רעב, שכל הזמן אוכל שטויות.
אז בהתחלה עליתי חמישה קילו, ואז עוד שניים, ומי יודע כמה עוד, ולאט לאט, בלי ששמתי לב, הפסקתי להיות החבר הקטן.

אז ניסיתי להתחיל לרוץ אבל אחרי כל כך הרבה שנים בלי שום פעילות ספורטיבית מלבד תקופה קצרה של רכיבה על סוסים לא הצלחתי לעמוד ברף שהצבתי לעצמי, לא יכלתי להפסיק להשוות את עצמי לרצים האחרים.
קשה לי לעשות ספורט במרחב.
זה התחיל כקושי כללי של קיום במרחב, מודעות מוגברת לכל תנועה, לכל נשימה, לכל מבט.
לפעמים זה התבטא בחרדה, לפעמים סתם בהליכה מהירה כדי לעבור את טווח הראיה של האנשים.
וזה המשיך לקושי ספציפי בספורט, בדגש שמושם על הגוף, באיך שהגוף שלי תופס את המקום במרחב בצורה לא פרופורציונלית של הרבה נפח והיעדר גובה.
אז החלטתי לצאת בלילה, זו גם ככה שעה שבה אני ער במיטה, וזו שעה בה הרחובות פחות עמוסים ברצים.

אז היום הרגשתי טיפה יותר חי, טיפה פחות מודע לריצה.
השתדלתי להתעלם מנוכחותם של העוברים והשבים ברחוב, להיות בתנועה ולא לנסות לזהות פרצופים.
אבל שוב אני מרגיש שמן כשאני חוזר הביתה, כשאני מסתכל במראה ולא רואה את מי שהייתי רוצה לראות שם.
אני יודע שאני צריך להגיע למכון הכושר כדי להשיג את התוצאות שאני רוצה, אבל יש שם יותר מדי פרצופים מוכרים ושיפוטיים, ואני רק צריך את הלבד שלי כדי לצבור ביטחון.

תכננתי לכתוב בפוסט גם על החורף, וכמה שאני שמח שכבר הגיע, ורציתי לכתוב על הלימודים, ועל החברים, ועל שאר הדברים שקורים כרגע בחיי חסרי המנוחה.
כנראה שהעליה שלי במשקל מפריעה לי יותר כרגע, כי כשניגשתי לכתיבה המחשבות האלו השתלטו על הכל.
אולי בפעם אחרת.


0 תגובות
סוכריה ומכונית צעצוע.
22/10/2018 14:06
Thelse
ילדים בוכים מאחורי הדלת הסגורה
כי דקרו בהם פתח קטן על הזרוע.
ואבא מחזיק חזק ושר שיר של לילה למרות שבכלל יום, 
ואמא מלטפת מעט שיער על ראשו העירום של תינוק.
ואחר כך יצאו ויקנו סוכריה ומכונית צעצוע, 
וילדים יהיו גיבורים ולא יזכרו שכאב אלא יזכרו שנגמר.
ולי אין סוכריה ומכונית צעצוע על כל כאב, ומכאוביי אינם ברי שכחה.
ואבי לא שר לי שירי לילה בבוקר
ואימי אינה מלטפת תלתלי העבות לראשי. 
ואפילו כשהמחט קרבה איני נרתע מהיכרות הכאב.
ובכלל אני אוהב להיזכר במתנות שקיבלתי בעת ילדותי לריכוך הכאב.
וכשילדים בוכים מאחורי הדלת הסגורה
כי דקרו בהם פתח קטן על הזרוע,
אין בי כאב כאבם כי אם ליטוף האם ורוך האב, 
ואין בי כאב כאבם ואין לי אותם, ואין לי סוכריה ומכונית צעצוע.
0 תגובות
לפעמים אני שוכח שאני שונה.
01/10/2018 01:56
Thelse
לאחרונה אני כבר לא רואה את עצמי כחריג בחברה שלי.
ייתכן שזה קשור בתפיסה שלי את עצמי אחרי כל כך הרבה זמן על הורמונים ולאחר ניתוח להסרת החזה, ייתכן גם שזה קשור לחברים הקרובים והמקבלים שמקיפים אותי.
אבל לאחרונה אני אפילו שוכח שאני טרנסג'נדר, ורק לפעמים, כשאני צריך ללכת לשירותים בטיולים או כשהנושא עולה מול אנשים חדשים, אני נזכר.

תמיד פחדתי לשכוח את הזהות שלי כי ידעתי שזה קורה להרבה אנשים- ברגע שהקושי נעלם, קל לשכוח שאי פעם הוא היה.
מאוד חשוב לי לשמר את זכרון הקושי כדי שתמיד יעמוד לנגד עיניי הצורך לעשות שינוי.
אז זה לא סוג כזה של שכחה. אני זוכר טוב מאוד את מה שעברתי ומייצג באופן יומיומי את הזהות שלי, אבל זה סוג אחר של שכחה.
שכחתי שזה לא נחשב "נורמלי". שכחתי שאני חריג.

יש מסורת משפחתית בערב שמחת- תורה בבית שלי- את ארוחת החג אוכלים יחד עם כמה משפחות אחרות שאנחנו חברים שלהן ומשתכרים מאוד.
זה תמיד היה הקטע של האחים הבכורים למשפחות האלו- רובם בגילאי 20-24 כיום, שהיו משתכרים מאוד ואחראיים על הבידור של הערב עם דברי תורה מאולתרים וחיקויים.
אבל הפעם רבים מהקבוצה הזו לא הגיעו והערב דעך מאוד מהר, כשרובנו צלולים לחלוטין.
תרבות השתיה הזו קשה לי בגלל העבר שלי עם משקאות חריפים אז שתיתי רק את הבירה שאני אוהב ולימונצ'לו שאחי אתגר אותי לשתות בהיעדר ידיעתו שאני הוא זה שרוקן לפני כמה שנים את בקבוק הלימונצ'לו בבית, יחד עם שאר הליקרים ובקבוקי הוויסקי.

לארוחת החג השנה הצטרפו שתי אורחות חדשות- חברה של ילד בגילי וחברה של ילד שקטן ממני בשנה.
שני הזוגות האלו מתגאים בחצי שנה של זוגיות, ולמרות שהזוגיות שלי קלוקלת עברו כבר שנתיים וחצי מתחילתה, אך בן זוגי מעולם לא הוזמן לארוחות החגיגיות האלו, ויתר על כך, מעולם לא הוזמן לארוחת שבת בביתי.
ניסיתי לחשוב מדוע זה כך, הרי המשפחה שלי מאוד מקבלת אותי כיום וכך גם החברים והסביבה, אז מדוע שבן זוגי לא יוזמן כשאר בני ובנות הזוג שסעדו עימנו במהלך השנים?
העניין התבהר לי מהרגע שהתחלתי להסתכל.

בתור התחלה, כשהתחלתי לצאת עם אותו הבחור לפני שנתיים וחצי השכן שלי, אותו אחד שהביא את החברה שלו לארוחה היום בערב, דאג להפיץ את הזוגיות שלנו ותמונות ישנות של בן זוגי בקבוצת וואטסאפ של החברים והפך אותנו ללעג בשל היות שנינו גברים טרנסג'נדרים.
אבל זו לא הייתה הומופוביה, כולם דאגו להזכיר לי, זה היה רק ילדים מתנהגים כמו ילדים.
הדבר הנוסף שהבחנתי בו הוא שבני גילי משתתפים בהכנת הבשר על המנגל ונקראים לתפקיד במהלך הארוחה כמו משמרות. מדובר בחלק מהתרבות המצ'ואיסטית של תאוות בשר, סלפיז בחדר הכושר ותחרות של מי אוכל הכי הרבה חלבונים ומרעיב את עצמו הכי טוב במהלך היום.
אני סולד מהתרבות הזו, והצמחונות שלי מרחיקה אותי ממנה בין כה וכה, אבל מפריע לי שמעולם לא נקראתי לעזור כמו כל בני גילי, הזכרים כמובן, בהכנת האוכל.
גם המחמאה "איזה גבר" שהוריי מרעיפים על אחי בכל פעולה פיזית במקצת שהוא עושה מפריעה לי בהיעדרה כלפיי. בסופו של דבר העבודה שלי דורשת ממני עבודה פיזית רבה, אבל בבית אני נתפס כחלש וחסר יכולות פיזיות.
אני בכל זאת עוזר פי כמה מכל אחד מאחיי, אבל תמיד מתוך יוזמה אישית.

התחושה הזו האפילה על הערב שלי, מה גם שגם ככה תחושות נחיתות אופפות אותי בתקופה האחרונה בהרגשתי כנספח בבית וכאופציה שנייה. (התחלתי לכתוב על זה בשבוע שעבר, אולי עוד אמשיך ואעלה את זה לבלוג).
תכננתי ללכת הביתה מוקדם ולסיים את הערב, גם ככה הייתי עייף, אבל החלטתי להישאר עוד קצת וללכת לפגוש חברים.

זה מנהג בשכונה הדתית שלנו שבימי שישי בערב ובערבי חג נפגשים לאחר הארוחה ברחבת בית הכנסת ובגינת המשחקים הצמודה לבית הכנסת ומבלים שם יחד, לרוב לפי קבוצות גיל, אבל גם מתערבבים הרבה פעמים.
אז הלכתי לשם עם החברים מהארוחה ופגשתי שם בחברים שלא ראיתי כבר הרבה זמן ונהניתי מאוד.
הפעם התערבבנו בקבוצות הגיל ומצאתי את עצמי מנהל שיחה עם מישהי שאני לא מכיר. היא צחקה הרבה וחייכה, ומסתבר שהיא מכירה אותי (לא חכמה כשאתה יוצא מהארון במקום קטן כל כך), אבל אני אפילו לא יודע איך קוראים לה.

כבר הרבה זמן שאני חושב שיהיה נכון עבורי לצאת עם מישהי.
אני כבר לא רואה בבן זוגי בן זוג ואני מצפה להיפרד ממנו באופן סופי בקרוב, מערכת היחסים שלנו לא בריאה מספיק בשביל להקרא מערכת יחסים.
אני מוצא חיבור בקלות עם נשים, בעוד שהתקשורת עם גברים קשה לי יותר לאחר שנים שחייתי כבחורה והייתי מוקף בבנות, ואני מחפש במערכת יחסים רגישות רבה שכרגע אני מאמין שיהיה לי קשה מדי לאתר בבחור.
מערכת היחסים שאני שבוי בה כעת רק הראתה לי מה אין לי ומה אני רוצה שיהיה לי, ועכשיו אני מרגיש את הצורך בזוגיות אמיתית ובריאה.
אבל הכל רק יותר מסובך וכל פתרון מביא איתו המון בעיות חדשות.
מציאת זוגיות כאדם טרנס היא קשה, מעטים האנשים שמחפשים קרבה נפשית שלא בהכרח קשורה לקרבה הפיזית, ומעטים הם האנשים שיכולים להתאהב ללא משיכה, או להימשך אליך כמי שאתה. הבעיה רק מתפתחת כשמדובר בסביבה דתית, כי הרי מי תרצה להיות ההיא שיוצאת עם הטרנסג'נדר, ואיך ההורים יקבלו ואיך הסביבה תגיב.

הקושי הרציני שלי בסיטואציה הזו, בכל מחשבה על זוגיות, היא ההכרה בהיותי שונה, מקרה חריג שדורש יחס מיוחד.
זה לא סתם כמו כל הזוגות האחרים, זה לא פשוט להתאהב, או פשוט לרצות להיות ביחד, או פשוט לזרום עם הדברים.
זה מאוד לא פשוט, זה מאוד מורכב. זה שונה.
ואני לא רואה בעצמי שונה, או חריג. אני רואה את עצמי כאדם מן השורה, שגרתי בכל מובן. קצת ביישן, קצת מופנם, אולי אפילו חנון.
אני מרגיש ראוי לסיפור אהבה של דיסני, משהו קסום וזורם שאפשר לראות שוב ושוב. משהו שמעלה חיוך.
אבל זה כי לפעמים אני שוכח שאני שונה.
לפעמים אני שוכח שהסיפור שלי הוא קצת אחר.
ואולי מוטב לי לשכוח כמה שאפשר.

0 תגובות
אַרְבָּעִים.
21/09/2018 00:18
Thelse
רָצִיתִי לְהוֹצִיא אֶת רַגְלַי לְסִיבוּב
בְּרִיצָה היקפית שֶׁל הָעִיר הָרְדוּמָה.
וְאוּלַי כִּי מֻקְדָּם,
וְאוּלַי כִּי לֹא עָשִׂיתִי כְּבָר יוֹתֵר מַדֵּי זְמַן.
אָז הִרְגַּשְׁתִּי עֲנָק לָרְחוֹב הַצַּר.

וְרַצְתִּי אֶת כָּל הָעֲלִיּוֹת הַגְּדוֹלוֹת
וּבְמִישׁוֹרִים הָלַכְתִּי הֲלִיכָה מְהִירָה.
וְאוּלַי כִּי לֹא רָצִיתִי שֶׁיִּסְתַּכְּלוּ,
וְאוּלַי כִּי לֹא רָצִיתִי שֶׁיַּגִּידוּ "הַשָּׁמֵן הַזֶּה",
אָז הִרְגַּשְׁתִּי כָּבֵד מִכְּדֵי לַחֲזֹר.

וְהִרְגַּשְׁתִּי אֶת שִׁשִּׁים, 
אוּלַי יוֹתֵר אוֹ כִּמְעַט,
הַקִּילוֹ שֶׁאֲנִי בַּמֶּרְחָב.
וְלֹא עִנְיֵן אוֹתִי כַּמָּה וּמִי אֲחֵרִים,
רַק זָכַרְתִּי אֶת הַפַּעַם הַהִיא שֶׁהָיִיתִי, 
יוֹתֵר אוֹ כִּמְעַט, אַרְבָּעִים.
0 תגובות
אָז מָה.
17/09/2018 00:23
Thelse
לֹא הָיְתָה לִי בְּרֵרָה
בֶּאֱמֶת לֹא הָיְתָה
מָה יָכֹלְתִּי לוֹמַר מִלְּבַד אוֹתָהּ צָעֲקָה.
לֹא שְׁמַעְתֶּם מִלָּה.
לֹא שְׁמַעְתֶּם.
אָז מָה?

לֹא הָיָה בִּי עוֹד שֶׁקֶט
בְּנַפְשִׁי הַצּוֹעֶקֶת
מָה הָיָה בִּי לִרְצוֹת כְּשֶׁדְּמוּתִי נאלמת
לֹא הָיְתָה לִי תִּקְוָה
לֹא הָיְתָה בִּי
אָז מָה?

0 תגובות
שאט לילה.
15/09/2018 00:51
Thelse
הַס.
בַּמַּבָּט עַל שָׁמַיִם
כּוֹכָב אוֹ פָּנָס

כָּךְ.
לְהוֹשִׁיט אֶת הַיָּד.

אַט.
שֶׁמֶשׁ תָּאִיר 
וְוִילוֹן יִתְעוֹפֵף. 

אֵיךְ.
לְקַבֵּל וְלִנְשֹׁם
לָאָחוּז בנותר.
וּבְמָה שֶׁעָתִיד לְהִוָּתֵר. 
0 תגובות
12.9.18
12/09/2018 10:26
Thelse

02:37


נראה לי שכבר ויתרתי על להירדם באופן נורמטיבי היום בעצם הדלקת המחשב וההחלטה לכתוב.
אני לא מרגיש מאוד טוב בימים האחרונים, כנראה מדובר בשפעת, ולמרות זאת העניין לא מונע מאימי להאשים את הימנעותי מאכילת בשר.
לפני שהחלטתי לכתוב נשענתי על חלון חדרי המשקיף על ההרים והערים הקרובות.
החלון ההוא הפך למקום האהוב עליי בבית ורוטינת הלילה שלי כוללת לרוב ישיבה עליו, עם אזניות ומוזיקה טובה, לנוף האורות המנצנצים של ערי השרון.
במבט מטה ניתן לראות את אזור בית הכנסת השכונתי, מלווה בגני שעשועים לילדים המשתעממים מהתפילות הארוכות.
במהלך החג לא היה רגע בו הבטתי מהחלון ולא היו ילדים בגינה- במהלך היום הצעירים שבילדים ובלילות אותה גינת שעשועים מהווה מקום מפגש לילדים מגילאי 11 לערך ועד 20, ולעיתים אף מבוגרים יותר. אבל כעת כשאני מביט מטה מהחלון עומדת הגינה שוממה וחשוכה. הלילה חל.

במהלך החג הגעתי לבית הכנסת.
אלו המכירים אותי בהיכרות שטחית יראו בהגעתי לבית הכנסת כדבר מובן מאליו בשל הכיפה שלראשי כדרך קבע, אולם אלו המכירים אותי היטב יודעים שהגעתי לבית הכנסת נדירה ביותר.
כשאני מגיע להתפלל, לרוב בחגים, הכל מתנהל כשורה ואינני חש באי נוחות מצד המתפללים האחרים, אולם בהיבט הדתי אני חש במבוכה גדולה.
את התפילות שכולם יודעים בעל- פה אינני מכיר, את המנהגים איני מזהה.
וחרדה, כמו שהיא, מוצאת את הדרך לגרום לי להרגיש שכולם רואים, שכולם יודעים.
אבי מנסה לנסוך בי בטחון באצבע מכוונת מדי פעם על דפי הסידור או מחזור התפילה ובהסברים קצרים הנלחשים על האוזן, ואני מעריך זאת מאוד.
יחד עם זאת, בהגיענו חזרה הביתה הוא נוהג לספר לי איך "תפס את מר ____ בוהה בי", דבר שמחזיר אותי בכמה צעדים אחורה מבחינת נוחות בהגעה לבית הכנסת.
אני יודע שככה היא טרנספוביה, כשאתה מסתכל היא מתחבאת, אבל זה לא מעיד על היעדרה.

הכיפה לראשי היום מזה שלוש שנים.
כשיצאתי מהארון לקראת כיתה ט לא חשבתי בכלל על סוגיית הדת בהיותי אתאיסט דתל"ש מזה שנים, אולם כשבאחת מארוחות החג ציינו הוריי שעלי לשים כיפה לראשי עבור הקידוש אני נעניתי בשמחה.
אני חושב שהכיפה סמלה עבורי את האפשרויות הרבות, את ההתחלה החדשה.
רק לאחר שהכיפה התקבעה על ראשי החל לבצבץ בי שביב אמונה באורח החיים הדתי.
איני מעוניין בדתיות הפנאטית בדרכה חינכוני בבתי הספר במשך שמונה שנים, אני מעוניין בדתיות הגמישה אליה התחנכתי מבית, באורח דתי המאפשר לאחיי הגדולים לצאת בשאלה ולשלב את אורחות חייהם החילוניים באורח החיים הדתי בבית. זו במסגרתה רב הקהילה פסק ללא ספקות שמקומי בבית הכנסת לצד אבי בעזרת הגברים.
אך יחד עם הרצון שלי לדת המודרנית הזו, דווקא אופי זה של הדת מרחיק אותי ממנה.
במשפחה שלי אין נורמה של הליכה לבית הכנסת באמצע השבוע. התפילות הן שחרית מדי בוקר בבתי הספר ותפילות השבת בשישי בערב ובשבת בבוקר.
אני, שאיני לומד בבית ספר דתי, לא מתפלל בבקרים, ועל כן לא מתפלל באמצע השבוע.
לפעמים אני רוצה להוציא את הסידור שלי מהמדף ולהתפלל טרם הלימודים, אבל אני יודע שהדבר ירים גבות רבות בבית וישים אותי ללעג.
אותו הדבר מתקיים בנושא שמירת השבת- כבר מעל לארבע שנים בהן איני שומר את השבת, אולם אני מאוד מעוניין בכך.
מדי פעם אני שומר שבת, בעיקר כשאני לא במסגרת המשפחתית (טיולים של בית הספר, חברים וכדומה). אני מרגיש כאילו האופי המאפשר מונע ממני אפשרויות, מונע ממני את הדת ביומיום.

היום בשעת הצהריים, כאשר ילדים קטנים מילאו את גינת השעשועים שעל יד בית הכנסת, הבחנתי בדמות רחוקה יותר, מהצד השני של הגינה, יושבת על מעקה המדרכה בגבה אליי ומביטה הלאה מתחומי הבתים. זהות האדם אינה ידועה לי, אך הרגשתי באיזה חוט מקשר בין שנינו, המביטים, מהמקומות השונים ומהחיים השונים שנינו הגענו אל אותה נקודת זמן של הסתכלות הלאה מתוך הלבד הרגעי.
כמה פואטי הלבד וכמה פואטית ההתבוננות.
וכמה פואטית הזרות בעת שיתוף רגע.

1 תגובות
1.9.18
02/09/2018 00:55
Thelse
אני יודע שכתבתי כבר ממש הרגע, אבל עכשיו אני כבר מרגיש את הדמעות והמחנק בגרון.
ברגעים כאלה אני לא יודע מה לעשות מלבד לכתוב.
אני נושם נשימות עמוקות אבל מבין שהתחושה הזו רק חיכתה לטריגר קטן שיזמן אותה.
מה אני עושה עם עצמי עכשיו? לאן ממשיכים?
לא ציפיתי להיות כזה, אחד שבוכה בגלל צרות עם בנים, אחד שנואש לאהבה, שלוקח קשה מערכות יחסים..
תמיד הייתי בגישה משוחררת- אני כאן כדי להנות, ואם אני לא נהנה אז אני הולך.
אבל עכשיו אני לא מסוגל ללכת.

אף אחד לא מחכה לי בחוץ.
ספק נער- ספק ילד- ספק מבוגר, עם כרס קטנה ומעט מאוד גובה, מעט מאוד חוסן פיזי.
אדם טרנסג'נדר שאף הומו לא ירצה, שאף אישה הטרו לא תרצה.
בלי רישיון, בלי קווי אוטובוס ישירים, בלי חיוכים קלילים ונינוחים באירועים חברתיים.
אני אדם כבד. אחד שחושב הרבה, אחד ששוקל מילים בזהירות.
אחד שברגע שיגיד שלום לחבר שלו ישאר לבד לעוד הרבה מאוד זמן.
ואיך בכלל אני אומר לו שלום?

הייתי הערב בהופעה של חברה בבית קפה בתל אביב, הגעתי קצת מאוחר ועל כן ישבתי מאחורה, כשלפני יושבים חברים שלה- את חלקם אני מכיר ואת חלקם לא.
אלוהים כמה לבד הרגשתי.
הזוג בשולחן לפניי שר את השירים, וחייך, וישב כל כך קרוב זה לזה.
האין אלו הדברים המינימליים ביותר במערכת יחסים?
אז למה זה חסר לי למרות שכבר שנתיים אני איתו?

זה כבר לא שם, אני כבר לא מרגיש אהבה למרות שהשבוע הוא שאל אותי "how are you?" בהודעת וואטסאפ שגרתית והתרגשתי מההתעניינות שלו בי.
הוא שאל באנגלית, כמו שבהתחלה במקום להגיד אחד לשני "אני אוהב אותך" אמרנו "i love you", כי זה הרבה יותר קל, כי זה הרבה פחות מביך.
וכל כך התרגשתי שהוא לא התחיל לדבר איתי כי רצה לספר לי על משהו שקרה לו, ושהוא לא שלח הודעה כי הוא רצה לשלוח לי משהו שקשור אליו.
ועכשיו אני כבר לא יודע אם הוא מנסה להשתנות בשבילי והאם אני צריך לתת לזה עוד הזדמנות, כמו שהבטחתי לו.

העניין הזה חייב להסתיים, אבל איך אומרים לבנאדם שאמור להיות הכי קרוב אליך בעולם שאתה מרגיש לבד איתו? שהוא לא הבנאדם המתאים עבורך למרות שהוא רואה בך את הבנאדם המתאים עבורו? ואיך נשארים ידידים אחרי דבר כזה?
כבר מיציתי את עניין הכתיבה להיום, כבר אזלו בי הכוחות לכתוב ולו עוד פסיק על מערכת היחסים השבורה הזו.
לילה טוב
1 תגובות
צללית
02/09/2018 00:26
Thelse
תגיד שקצת כאב לך לראות אנשים מאושרים
שקצת שרף לך לדעת שהיינו יכולים
ובתוך שני חדרי הלב זה כבר נהיה צפוף לבד
תגיד שלא נוכל עוד להשיב את שאבד.

תגיד שכבר התחלת להביט באנשים שמסביב
בהופעות חיות בבית קפה בלב של תל אביב
וכל שירי האהבה החיו כל שארית בדידות
תגיד שעם הזמן כבר נעלמה ההתלבטות.

תגיד שבכבישים החשוכים ומול הדלת הפתוחה
מבט בשמש העולה מול החלון בחדרך
תגיד שגם מול המראה ומול סרטים מצויירים
אני הייתי כצללית בהיעדרי.

תגיד שקצת חסר לך לשמוע שאלות של מה איתך
ושבמקום רק לנחם אתה חיפשת נחמה
תגיד שמכל זה אתה מרגיש שאין מקום לעצמך
תגיד ואל תיתן לי עוד ממך.

1 תגובות
30.8.18
30/08/2018 22:13
Thelse
זה כמעט היום האחרון לחופשת הקיץ.
אני מחשיב אותו ליום האחרון מכיוון שהימים שנותרו לי הם רק שישי ושבת, ובהם אני פחות מרגיש את החופש.
אני משתדל לשדר לעצמי רוגע בכל הקשור לשנת הלימודים החדשה והעקרון החוזר על עצמו הוא שזו השנה האחרונה. רק עוד שנה אחת ודי.

אני לא אוהב להתסכל ככה על הזמן- לספור ימים, לחכות שיעבור.
אבל כרגע, לפני שאני בתוך השגרה הזו אני חייב איזושהי נחמה להיאחז בה.
קשה לי לעמוד על ספו של משהו, כנראה כי אני עדיין לא יכול לדעת אם אני עומד על ספו של אסון או שמא על ספה של הצלחה.
הטעות שלי הייתה שלא התייחסתי באופן זהה לחופשת הקיץ.

סיימתי את הלימודים עם תחושה חזקה של חופש משכר ומסמא עיניים.
מלא ציפיות מעצמי קבעתי מטרות לקיץ:
  • רישיון נהיגה- להוציא טופס ירוק, לעבור תאוריה ולהתחיל בשיעורי נהיגה.
  • לימודים- ללמוד לשאלון 806 שביקשתי להשלים במועד החורף ולחזור חזרה לחמש יחידות 
  • התנדבות- להתחיל להתנדב בארגון מעברים, כבר הגשתי את הטפסים וכל מה שנשאר לי זה להתגבר על פחד ההתחלה.
  • חברים- לבלות הרבה עם החברים שלי. ייתכן שנתגייס מהר משאנחנו מצפים וסביר שזה החופש האחרון שנוכל לבלות בו זמן משמעותי יחד.
  • עבודה- יש לי הזדמנות לעבוד הרבה בקיץ, ואני גם יודע שצריכים אותי הרבה בעבודה.
מתוך הרשימה הזו, הבסיסית מאוד, כמעט ולא עשיתי שום דבר. לפחות לא דבר שנחשב.
בקשר לרישיון הנהיגה- לא התחלתי כלום. שוב, כנראה שזה הפחד שלי מהתחלות. אני כבר מרגיש מוכן לתיאוריה, אבל אני לא מוצא את עצמי הולך להוציא טופס ירוק.

בנושא הלימודים חטאתי במחשבה שיש לי הרבה זמן, אבל כשזה מגיע למתמטיקה אין דבר כזה הרבה זמן. נזכרתי רק בשבוע שעבר, בשישי בצהריים, שיש לי עבודת קיץ להכין ושעדיין לא החלטתי אם לעשות את העבודה של 4 יחידות או של 5.
אז פתחתי את שתי העבודות במחשבה שאין לי זמן ובחרתי בעבודה של 4 יחידות מכיוון שהייתה קצרה בהרבה.
סיימתי אותה תוך כמה שעות, אז החלטתי לפתור גם את העבודה של חמש. תוך יומיים- שלושה נשארו לי שלושה סעיפים משלושה תרגילים שונים שלא הצלחתי לפתור, וכך זה נשאר עד היום.
התחלתי ללמוד לקראת הבגרות שאני צריך להשלים בחורף, אבל יש לי כל כך הרבה ללמוד שזה כבר נראה בלתי אפשרי. אני אנסה בכל מקרה את המקסימום שאני יכול ואקווה לטוב.

בתחום ההתנדבות- כמה מפתיע- גם לא צלחתי את המשימה. עד שלקראת סוף השבוע שעבר פנה אלי אחראי המדיה החדש והציע שניפגש ובעצם להעביר אותי את תהליך תחילת ההתנדבות שהייתי אמור לעבור לפני חצי שנה בערך, כשהגשתי את טפסי ההתנדבות ונכנסתי לצוות המדיה של הארגון. אמרתי לו שיהיה לי יותר נוח לקבוע בשבוע הבא, כשאדע איך נראית מערכת השעות שלי ובאיזה ימים יהיה לי אפשרי לנסוע לתל אביב.

עם החברים נפגשתי הרבה, אבל שום דבר פרוע שלא אוכל לעשות בשנת הלימודים. לא טסתי עם חברים לחופשה, לא נסעתי לכמה ימים לטייל, לא צברתי חוויות יוצאות דופן... בעיקר בילויים רגילים.

רק בתחום העבודה הצלחתי- עבדתי כמו שאיש לא עבד בעבודה הזו מעולם.
כמעט בכל יום, במשך הרבה מאוד שעות, נתתי מעצמי את המקסימום שאני יכול לתת תמורת משכורת פחותה ממינימום וללא תשלום נוסף עבור שעות נוספות.
ביקשתי שיטפלו בזה, הם לא רוצים בטענה שזה חסר סיכוי. אני אמשיך לדחוף להעלאה במשכורת, או שאתפטר.
אני יודע שלא אמצא עוד עבודה כזו- בתוך היישוב, בתנאים טובים, עם אנשים שמעריכים אותי.
אבל אולי זה כבר לא עדיף יותר מכלום.
אני שחוק וללא סיבה טובה מספיק.

אני חושש מהשנה הבאה וממגוון הבגרויות שבה-
ביוטכנולוגיה, שאחרי שנתיים עם מורה שלמדה את המקצוע יחד איתנו קיבלנו מורה חדש, שאני מאוד מקווה שהוא תותח כי הוא צריך ללמד אותנו חומר ומיומנויות של שלוש שנים במשך שנה אחת.
מתמטיקה, שעליי ללמוד ולהשלים באופן עצמאי את החומר של השנה שעברה כדי להשלים את שאלון 806, ובמקביל ללמוד את החומר החדש בקצב של השכבה לשאלון 807.
שאר המקצועות- ספרות, אנגלית, אזרחות וביולוגיה, מלחיצים אותי קצת פחות, אבל המכלול יחד מעורר בי חרדות רדומות.
בנוסף לאלו עליי להגיש גם פרוייקט בביוטכנולוגיה, באנגלית ובביולוגיה, ואני מקווה שגם ללמוד נהיגה, להתנדב, לעבוד ולנהל כמה שיותר חיי חברה.

אני לא יודע אם הכנסתי את עצמי ליותר לחץ או שבכלל הרגעתי את עצמי בכתיבת הפוסט.
בכל מקרה, אני מקווה לטוב.
נחכה ונראה.

4 תגובות
« הקודם 1 2 3 4 5 6 7 8 9 ... 71 72 הבא »
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון