עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  

אודות
רגש הוא רק באג בתוכנה?

בן 17, לפעמים 7, לפעמים 70.
משתדל לחיות את ההווה אבל חי הרבה את העבר וחושב רבות על העתיד.
חולם אבל אף פעם לא מעופף.
בעיקר כותב.

מוזמנים ומוזמנות לדבר איתי במייל-
Smoothcriminaln@walla.com
It gets better
קלישאתי, אני יודע.
דברים נראים שונה מפרספקטיבת הזמן.
בבלוג שלי תוכלו לראות את זה באופן ברור.
בבקשה אל תקראו את הפוסטים הישנים וחסרי התקווה כמעוררי השראה.
תסתכלו על השינוי כמעורר השראה.
תבחינו בשינוי ותאמינו בו.
ואם תרצו לדבר עליו- אני כאן.
כל הדברים היפים באמת

כָּל הַדְּבָרִים הַיָּפִים בֶּאֱמֶת
מִתְגַּלִּים בִּזְמַנָּם
הָאִטִּי
הַבִּלְתִּי מִתְחַשֵּׁב

דניאלה ספקטור
אַרְבָּעִים.
21/09/2018 00:18
Thelse
רָצִיתִי לְהוֹצִיא אֶת רַגְלַי לְסִיבוּב
בְּרִיצָה היקפית שֶׁל הָעִיר הָרְדוּמָה.
וְאוּלַי כִּי מֻקְדָּם,
וְאוּלַי כִּי לֹא עָשִׂיתִי כְּבָר יוֹתֵר מַדֵּי זְמַן.
אָז הִרְגַּשְׁתִּי עֲנָק לָרְחוֹב הַצַּר.

וְרַצְתִּי אֶת כָּל הָעֲלִיּוֹת הַגְּדוֹלוֹת
וּבְמִישׁוֹרִים הָלַכְתִּי הֲלִיכָה מְהִירָה.
וְאוּלַי כִּי לֹא רָצִיתִי שֶׁיִּסְתַּכְּלוּ,
וְאוּלַי כִּי לֹא רָצִיתִי שֶׁיַּגִּידוּ "הַשָּׁמֵן הַזֶּה",
אָז הִרְגַּשְׁתִּי כָּבֵד מִכְּדֵי לַחֲזֹר.

וְהִרְגַּשְׁתִּי אֶת שִׁשִּׁים, 
אוּלַי יוֹתֵר אוֹ כִּמְעַט,
הַקִּילוֹ שֶׁאֲנִי בַּמֶּרְחָב.
וְלֹא עִנְיֵן אוֹתִי כַּמָּה וּמִי אֲחֵרִים,
רַק זָכַרְתִּי אֶת הַפַּעַם הַהִיא שֶׁהָיִיתִי, 
יוֹתֵר אוֹ כִּמְעַט, אַרְבָּעִים.
0 תגובות
אָז מָה.
17/09/2018 00:23
Thelse
לֹא הָיְתָה לִי בְּרֵרָה
בֶּאֱמֶת לֹא הָיְתָה
מָה יָכֹלְתִּי לוֹמַר מִלְּבַד אוֹתָהּ צָעֲקָה.
לֹא שְׁמַעְתֶּם מִלָּה.
לֹא שְׁמַעְתֶּם.
אָז מָה?

לֹא הָיָה בִּי עוֹד שֶׁקֶט
בְּנַפְשִׁי הַצּוֹעֶקֶת
מָה הָיָה בִּי לִרְצוֹת כְּשֶׁדְּמוּתִי נאלמת
לֹא הָיְתָה לִי תִּקְוָה
לֹא הָיְתָה בִּי
אָז מָה?

0 תגובות
שאט לילה.
15/09/2018 00:51
Thelse
הַס.
בַּמַּבָּט עַל שָׁמַיִם
כּוֹכָב אוֹ פָּנָס

כָּךְ.
לְהוֹשִׁיט אֶת הַיָּד.

אַט.
שֶׁמֶשׁ תָּאִיר 
וְוִילוֹן יִתְעוֹפֵף. 

אֵיךְ.
לְקַבֵּל וְלִנְשֹׁם
לָאָחוּז בנותר.
וּבְמָה שֶׁעָתִיד לְהִוָּתֵר. 
0 תגובות
12.9.18
12/09/2018 10:26
Thelse

02:37


נראה לי שכבר ויתרתי על להירדם באופן נורמטיבי היום בעצם הדלקת המחשב וההחלטה לכתוב.
אני לא מרגיש מאוד טוב בימים האחרונים, כנראה מדובר בשפעת, ולמרות זאת העניין לא מונע מאימי להאשים את הימנעותי מאכילת בשר.
לפני שהחלטתי לכתוב נשענתי על חלון חדרי המשקיף על ההרים והערים הקרובות.
החלון ההוא הפך למקום האהוב עליי בבית ורוטינת הלילה שלי כוללת לרוב ישיבה עליו, עם אזניות ומוזיקה טובה, לנוף האורות המנצנצים של ערי השרון.
במבט מטה ניתן לראות את אזור בית הכנסת השכונתי, מלווה בגני שעשועים לילדים המשתעממים מהתפילות הארוכות.
במהלך החג לא היה רגע בו הבטתי מהחלון ולא היו ילדים בגינה- במהלך היום הצעירים שבילדים ובלילות אותה גינת שעשועים מהווה מקום מפגש לילדים מגילאי 11 לערך ועד 20, ולעיתים אף מבוגרים יותר. אבל כעת כשאני מביט מטה מהחלון עומדת הגינה שוממה וחשוכה. הלילה חל.

במהלך החג הגעתי לבית הכנסת.
אלו המכירים אותי בהיכרות שטחית יראו בהגעתי לבית הכנסת כדבר מובן מאליו בשל הכיפה שלראשי כדרך קבע, אולם אלו המכירים אותי היטב יודעים שהגעתי לבית הכנסת נדירה ביותר.
כשאני מגיע להתפלל, לרוב בחגים, הכל מתנהל כשורה ואינני חש באי נוחות מצד המתפללים האחרים, אולם בהיבט הדתי אני חש במבוכה גדולה.
את התפילות שכולם יודעים בעל- פה אינני מכיר, את המנהגים איני מזהה.
וחרדה, כמו שהיא, מוצאת את הדרך לגרום לי להרגיש שכולם רואים, שכולם יודעים.
אבי מנסה לנסוך בי בטחון באצבע מכוונת מדי פעם על דפי הסידור או מחזור התפילה ובהסברים קצרים הנלחשים על האוזן, ואני מעריך זאת מאוד.
יחד עם זאת, בהגיענו חזרה הביתה הוא נוהג לספר לי איך "תפס את מר ____ בוהה בי", דבר שמחזיר אותי בכמה צעדים אחורה מבחינת נוחות בהגעה לבית הכנסת.
אני יודע שככה היא טרנספוביה, כשאתה מסתכל היא מתחבאת, אבל זה לא מעיד על היעדרה.

הכיפה לראשי היום מזה שלוש שנים.
כשיצאתי מהארון לקראת כיתה ט לא חשבתי בכלל על סוגיית הדת בהיותי אתאיסט דתל"ש מזה שנים, אולם כשבאחת מארוחות החג ציינו הוריי שעלי לשים כיפה לראשי עבור הקידוש אני נעניתי בשמחה.
אני חושב שהכיפה סמלה עבורי את האפשרויות הרבות, את ההתחלה החדשה.
רק לאחר שהכיפה התקבעה על ראשי החל לבצבץ בי שביב אמונה באורח החיים הדתי.
איני מעוניין בדתיות הפנאטית בדרכה חינכוני בבתי הספר במשך שמונה שנים, אני מעוניין בדתיות הגמישה אליה התחנכתי מבית, באורח דתי המאפשר לאחיי הגדולים לצאת בשאלה ולשלב את אורחות חייהם החילוניים באורח החיים הדתי בבית. זו במסגרתה רב הקהילה פסק ללא ספקות שמקומי בבית הכנסת לצד אבי בעזרת הגברים.
אך יחד עם הרצון שלי לדת המודרנית הזו, דווקא אופי זה של הדת מרחיק אותי ממנה.
במשפחה שלי אין נורמה של הליכה לבית הכנסת באמצע השבוע. התפילות הן שחרית מדי בוקר בבתי הספר ותפילות השבת בשישי בערב ובשבת בבוקר.
אני, שאיני לומד בבית ספר דתי, לא מתפלל בבקרים, ועל כן לא מתפלל באמצע השבוע.
לפעמים אני רוצה להוציא את הסידור שלי מהמדף ולהתפלל טרם הלימודים, אבל אני יודע שהדבר ירים גבות רבות בבית וישים אותי ללעג.
אותו הדבר מתקיים בנושא שמירת השבת- כבר מעל לארבע שנים בהן איני שומר את השבת, אולם אני מאוד מעוניין בכך.
מדי פעם אני שומר שבת, בעיקר כשאני לא במסגרת המשפחתית (טיולים של בית הספר, חברים וכדומה). אני מרגיש כאילו האופי המאפשר מונע ממני אפשרויות, מונע ממני את הדת ביומיום.

היום בשעת הצהריים, כאשר ילדים קטנים מילאו את גינת השעשועים שעל יד בית הכנסת, הבחנתי בדמות רחוקה יותר, מהצד השני של הגינה, יושבת על מעקה המדרכה בגבה אליי ומביטה הלאה מתחומי הבתים. זהות האדם אינה ידועה לי, אך הרגשתי באיזה חוט מקשר בין שנינו, המביטים, מהמקומות השונים ומהחיים השונים שנינו הגענו אל אותה נקודת זמן של הסתכלות הלאה מתוך הלבד הרגעי.
כמה פואטי הלבד וכמה פואטית ההתבוננות.
וכמה פואטית הזרות בעת שיתוף רגע.

1 תגובות
1.9.18
02/09/2018 00:55
Thelse
אני יודע שכתבתי כבר ממש הרגע, אבל עכשיו אני כבר מרגיש את הדמעות והמחנק בגרון.
ברגעים כאלה אני לא יודע מה לעשות מלבד לכתוב.
אני נושם נשימות עמוקות אבל מבין שהתחושה הזו רק חיכתה לטריגר קטן שיזמן אותה.
מה אני עושה עם עצמי עכשיו? לאן ממשיכים?
לא ציפיתי להיות כזה, אחד שבוכה בגלל צרות עם בנים, אחד שנואש לאהבה, שלוקח קשה מערכות יחסים..
תמיד הייתי בגישה משוחררת- אני כאן כדי להנות, ואם אני לא נהנה אז אני הולך.
אבל עכשיו אני לא מסוגל ללכת.

אף אחד לא מחכה לי בחוץ.
ספק נער- ספק ילד- ספק מבוגר, עם כרס קטנה ומעט מאוד גובה, מעט מאוד חוסן פיזי.
אדם טרנסג'נדר שאף הומו לא ירצה, שאף אישה הטרו לא תרצה.
בלי רישיון, בלי קווי אוטובוס ישירים, בלי חיוכים קלילים ונינוחים באירועים חברתיים.
אני אדם כבד. אחד שחושב הרבה, אחד ששוקל מילים בזהירות.
אחד שברגע שיגיד שלום לחבר שלו ישאר לבד לעוד הרבה מאוד זמן.
ואיך בכלל אני אומר לו שלום?

הייתי הערב בהופעה של חברה בבית קפה בתל אביב, הגעתי קצת מאוחר ועל כן ישבתי מאחורה, כשלפני יושבים חברים שלה- את חלקם אני מכיר ואת חלקם לא.
אלוהים כמה לבד הרגשתי.
הזוג בשולחן לפניי שר את השירים, וחייך, וישב כל כך קרוב זה לזה.
האין אלו הדברים המינימליים ביותר במערכת יחסים?
אז למה זה חסר לי למרות שכבר שנתיים אני איתו?

זה כבר לא שם, אני כבר לא מרגיש אהבה למרות שהשבוע הוא שאל אותי "how are you?" בהודעת וואטסאפ שגרתית והתרגשתי מההתעניינות שלו בי.
הוא שאל באנגלית, כמו שבהתחלה במקום להגיד אחד לשני "אני אוהב אותך" אמרנו "i love you", כי זה הרבה יותר קל, כי זה הרבה פחות מביך.
וכל כך התרגשתי שהוא לא התחיל לדבר איתי כי רצה לספר לי על משהו שקרה לו, ושהוא לא שלח הודעה כי הוא רצה לשלוח לי משהו שקשור אליו.
ועכשיו אני כבר לא יודע אם הוא מנסה להשתנות בשבילי והאם אני צריך לתת לזה עוד הזדמנות, כמו שהבטחתי לו.

העניין הזה חייב להסתיים, אבל איך אומרים לבנאדם שאמור להיות הכי קרוב אליך בעולם שאתה מרגיש לבד איתו? שהוא לא הבנאדם המתאים עבורך למרות שהוא רואה בך את הבנאדם המתאים עבורו? ואיך נשארים ידידים אחרי דבר כזה?
כבר מיציתי את עניין הכתיבה להיום, כבר אזלו בי הכוחות לכתוב ולו עוד פסיק על מערכת היחסים השבורה הזו.
לילה טוב
1 תגובות
צללית
02/09/2018 00:26
Thelse
תגיד שקצת כאב לך לראות אנשים מאושרים
שקצת שרף לך לדעת שהיינו יכולים
ובתוך שני חדרי הלב זה כבר נהיה צפוף לבד
תגיד שלא נוכל עוד להשיב את שאבד.

תגיד שכבר התחלת להביט באנשים שמסביב
בהופעות חיות בבית קפה בלב של תל אביב
וכל שירי האהבה החיו כל שארית בדידות
תגיד שעם הזמן כבר נעלמה ההתלבטות.

תגיד שבכבישים החשוכים ומול הדלת הפתוחה
מבט בשמש העולה מול החלון בחדרך
תגיד שגם מול המראה ומול סרטים מצויירים
אני הייתי כצללית בהיעדרי.

תגיד שקצת חסר לך לשמוע שאלות של מה איתך
ושבמקום רק לנחם אתה חיפשת נחמה
תגיד שמכל זה אתה מרגיש שאין מקום לעצמך
תגיד ואל תיתן לי עוד ממך.

1 תגובות
30.8.18
30/08/2018 22:13
Thelse
זה כמעט היום האחרון לחופשת הקיץ.
אני מחשיב אותו ליום האחרון מכיוון שהימים שנותרו לי הם רק שישי ושבת, ובהם אני פחות מרגיש את החופש.
אני משתדל לשדר לעצמי רוגע בכל הקשור לשנת הלימודים החדשה והעקרון החוזר על עצמו הוא שזו השנה האחרונה. רק עוד שנה אחת ודי.

אני לא אוהב להתסכל ככה על הזמן- לספור ימים, לחכות שיעבור.
אבל כרגע, לפני שאני בתוך השגרה הזו אני חייב איזושהי נחמה להיאחז בה.
קשה לי לעמוד על ספו של משהו, כנראה כי אני עדיין לא יכול לדעת אם אני עומד על ספו של אסון או שמא על ספה של הצלחה.
הטעות שלי הייתה שלא התייחסתי באופן זהה לחופשת הקיץ.

סיימתי את הלימודים עם תחושה חזקה של חופש משכר ומסמא עיניים.
מלא ציפיות מעצמי קבעתי מטרות לקיץ:
  • רישיון נהיגה- להוציא טופס ירוק, לעבור תאוריה ולהתחיל בשיעורי נהיגה.
  • לימודים- ללמוד לשאלון 806 שביקשתי להשלים במועד החורף ולחזור חזרה לחמש יחידות 
  • התנדבות- להתחיל להתנדב בארגון מעברים, כבר הגשתי את הטפסים וכל מה שנשאר לי זה להתגבר על פחד ההתחלה.
  • חברים- לבלות הרבה עם החברים שלי. ייתכן שנתגייס מהר משאנחנו מצפים וסביר שזה החופש האחרון שנוכל לבלות בו זמן משמעותי יחד.
  • עבודה- יש לי הזדמנות לעבוד הרבה בקיץ, ואני גם יודע שצריכים אותי הרבה בעבודה.
מתוך הרשימה הזו, הבסיסית מאוד, כמעט ולא עשיתי שום דבר. לפחות לא דבר שנחשב.
בקשר לרישיון הנהיגה- לא התחלתי כלום. שוב, כנראה שזה הפחד שלי מהתחלות. אני כבר מרגיש מוכן לתיאוריה, אבל אני לא מוצא את עצמי הולך להוציא טופס ירוק.

בנושא הלימודים חטאתי במחשבה שיש לי הרבה זמן, אבל כשזה מגיע למתמטיקה אין דבר כזה הרבה זמן. נזכרתי רק בשבוע שעבר, בשישי בצהריים, שיש לי עבודת קיץ להכין ושעדיין לא החלטתי אם לעשות את העבודה של 4 יחידות או של 5.
אז פתחתי את שתי העבודות במחשבה שאין לי זמן ובחרתי בעבודה של 4 יחידות מכיוון שהייתה קצרה בהרבה.
סיימתי אותה תוך כמה שעות, אז החלטתי לפתור גם את העבודה של חמש. תוך יומיים- שלושה נשארו לי שלושה סעיפים משלושה תרגילים שונים שלא הצלחתי לפתור, וכך זה נשאר עד היום.
התחלתי ללמוד לקראת הבגרות שאני צריך להשלים בחורף, אבל יש לי כל כך הרבה ללמוד שזה כבר נראה בלתי אפשרי. אני אנסה בכל מקרה את המקסימום שאני יכול ואקווה לטוב.

בתחום ההתנדבות- כמה מפתיע- גם לא צלחתי את המשימה. עד שלקראת סוף השבוע שעבר פנה אלי אחראי המדיה החדש והציע שניפגש ובעצם להעביר אותי את תהליך תחילת ההתנדבות שהייתי אמור לעבור לפני חצי שנה בערך, כשהגשתי את טפסי ההתנדבות ונכנסתי לצוות המדיה של הארגון. אמרתי לו שיהיה לי יותר נוח לקבוע בשבוע הבא, כשאדע איך נראית מערכת השעות שלי ובאיזה ימים יהיה לי אפשרי לנסוע לתל אביב.

עם החברים נפגשתי הרבה, אבל שום דבר פרוע שלא אוכל לעשות בשנת הלימודים. לא טסתי עם חברים לחופשה, לא נסעתי לכמה ימים לטייל, לא צברתי חוויות יוצאות דופן... בעיקר בילויים רגילים.

רק בתחום העבודה הצלחתי- עבדתי כמו שאיש לא עבד בעבודה הזו מעולם.
כמעט בכל יום, במשך הרבה מאוד שעות, נתתי מעצמי את המקסימום שאני יכול לתת תמורת משכורת פחותה ממינימום וללא תשלום נוסף עבור שעות נוספות.
ביקשתי שיטפלו בזה, הם לא רוצים בטענה שזה חסר סיכוי. אני אמשיך לדחוף להעלאה במשכורת, או שאתפטר.
אני יודע שלא אמצא עוד עבודה כזו- בתוך היישוב, בתנאים טובים, עם אנשים שמעריכים אותי.
אבל אולי זה כבר לא עדיף יותר מכלום.
אני שחוק וללא סיבה טובה מספיק.

אני חושש מהשנה הבאה וממגוון הבגרויות שבה-
ביוטכנולוגיה, שאחרי שנתיים עם מורה שלמדה את המקצוע יחד איתנו קיבלנו מורה חדש, שאני מאוד מקווה שהוא תותח כי הוא צריך ללמד אותנו חומר ומיומנויות של שלוש שנים במשך שנה אחת.
מתמטיקה, שעליי ללמוד ולהשלים באופן עצמאי את החומר של השנה שעברה כדי להשלים את שאלון 806, ובמקביל ללמוד את החומר החדש בקצב של השכבה לשאלון 807.
שאר המקצועות- ספרות, אנגלית, אזרחות וביולוגיה, מלחיצים אותי קצת פחות, אבל המכלול יחד מעורר בי חרדות רדומות.
בנוסף לאלו עליי להגיש גם פרוייקט בביוטכנולוגיה, באנגלית ובביולוגיה, ואני מקווה שגם ללמוד נהיגה, להתנדב, לעבוד ולנהל כמה שיותר חיי חברה.

אני לא יודע אם הכנסתי את עצמי ליותר לחץ או שבכלל הרגעתי את עצמי בכתיבת הפוסט.
בכל מקרה, אני מקווה לטוב.
נחכה ונראה.

4 תגובות
משוררים בפנסיה
28/08/2018 02:33
Thelse

מֵשוֹרֵרִים בפֵנְסיָה כּוֹתְבִים בְרָכוֹת יְמֵי הוּלֶדֵתְּ
לְדוֹד הָרָחוֹק כְּשֶמֵחַפְּשִים מתְנַדְבִים
מֵשוֹרֵרִים בפֵנְסיָה אוֹסְפִים פָרְצוּפִים
בָמַכּוֹלֵתבָדוֹאַרבִּנְהִיגָה עַל כְבִישִים.

מֵשוֹרֵרִים בפֵנְסיָה ממַלאִים אֶת הֶחָלָל
בָאַווִיר הֶדַחוּס שֶׁל שְתִיקַת הָנִייַר
מֵשוֹרֵרִים בפֵנְסיָה עַל גַּרְדּוֹם הָכִּיכַר
כְּלוּם לֹא אוֹתוֹ הַדָּבָר כָּדֲבַר הָמוּכַּר.

מֵשוֹרֵרִים בפֵנְסיָה מוּל דַּף לָבָן רֵיק
מוּל הֲמוֹן מַחְשְׁבוֹתוּמְעַט מִדַּי אֵיך
לגְרוֹם לעַצְבוּתלְעוֹרֵרלְחָיַיִך.
רַק עוֹד שִׁיר אַחֲרוֹן
 וְאַחֲרָיו 
אֲנִי הוֹלֵך.

4 תגובות
מקום אחד לנשימה
24/08/2018 02:39
Thelse
הקצב של הבס בקצב של הלב
האורות מסנוורים והכאב עוד כואב.
ושוב אני מרגיש קרוב לבית בהיעדרו.

זה הכל כל כך נכון כי האמת פשוטה
אני חי מתוך דמי ומחפש אותה
ואם יכולתי להגיע כבר הייתי שם מההתחלה.

העולם רועש מדי והעולם שותק
למראות קשים מנשוא, כשאי אפשר להתאפק.
לו רק יכולתי להביט עכשיו למעלה ולראות כוכב.

אני לא אגמר, ואם לא אשאר אני אדע 
יש לי עוד מקום על המפה
וברקיע תסתכל ותיוודע
שיש עוד כוכב הלילה
ויש עוד מקום אחד לנשימה.



1 תגובות
גדר הנייר
12/08/2018 23:37
Thelse
כמה אפשר עוד לקבור את הכל
ארגזים של שתיקה על חולות האתמול
ומי יאחוז בשני כשניפול
בתהום העמוקה שיצרנו.

אנשים מתחלפים והולכים לפעמים
גם אנחנו יכולים, גם אנחנו בורחים
ומי מאיתנו יכבה את האור
כשנעזוב עוד דירת אשליות

ואנחנו נופלים ואנחנו קמים
וציפיתי ליד שתבוא ותרים
לפני שאבוא אני
לפני שלא אוכל בעצמי

למה ניסינו שנית להתחיל
את כל מה שמראש לא נוכל להכיל
ומי מאיתנו יגזור את גדר הנייר
שאוחזת בשנינו

אנשים רגילים לשנות הרגלים
להבין, להגדיר ולמחוק הבדלים
אבל מי מאיתנו ימחק את עצמו
ממציאות הבדיה שיצרנו

3 תגובות
« הקודם 1 2 3 4 5 6 7 8 9 ... 71 72 הבא »
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון