וכל כך הרבה שמות שהיא זוכרת. סתם. כדי שתדע.
וכשהמוזיקה זורמת במוחה והיא מספיק שתויה,
היא מרשה אז לעצמה רק להגניב צרחה.
ולפעמים זה כיף לשכוח מהכל ולהיות מי שאתה.
אבל רק לה זה כיף ללבוש ת'מסכות. כי יש סיבה
והיא שומעת את השיר והיא צועקת, אבל מה יהיה.
האנשים שמסתכלים רק מוכיחים לה שזה כל כך יפה.
ורק משפט אחד מספיק, זאת רק מילה, ויוצאת לה דמעה.
כי רק השיר הזה החזיר אותה אלי. שוב לעצמה.
בתוך קהל של אנשים מול השראה, למה היא בוכה.
זה רק השיר הזה פורט שוב על מיתרי ליבה.
ואז הכל נגמר כמו שזה התחיל, כל כך מהר.
כמו הזיה כמו בסוף של סרט רע, אולם מלא.
והנצפים עכשיו עוזבים את הבמה והאורות דולקים.
והצופים עוזבים, הראש נשאר הוא שם. אבל הם רגילים.
;){kind=link}