ראו שמישהי אחת מהן שונה.
אז זה הרגל מהשנים, כשהמורים מסתובבים,
הפתקים עם המילים שוב נזרקים.
וזו הפכה להיות שגרה, כל הפתקים על הרצפה.
היא אפילו לא טורחת להרים.
וכשללוקר היא יוצאת, שכבות של דבק לגרד,
כשהמחברת מכניסה, היא מבטיחה, היא לא בוכה.
בבית הספר לבנות, התלמידות החמודות,
בחצר בהפסקה תופסות אותה.
הן מפילות על הרצפה, הן מנצלות את החולשה.
כי הן יודעות שלא יהיו שם שום דמעות.
ורק אחר כך נזכרות, האם פתאום הן דואגות?
הן שואלות אם היא פוגעת בעצמה.
כאילו זה כבר משנה, שרוולה אט-אט עולה,
וחושף את האחת בה לא נגעה.
בבית הספר לבנות, התלמידות ההן צוחקות,
כשבכיור בשירותים נשטף דמה.
המחשבות על לחזור, לשתות, לשרוף, להיות בסוף,
תופסות מקום בתוך ראשה, והיא צוחקת.
;){kind=link}