אנשים שמחופשים למי שהם רוצים להיות ונותנים הוכחה לכך שהחלומות רחוקים מאוד מהמציאות.
לפעמים כששותים, המסיבות האלה הופכות להיות יותר נסבלות.
האנשים נראים קצת פחות מטופשים והקיום נראה קצת פחות מיותר.
בפורים הזה לא שתיתי בכלל.
לאחרונה אני שותה רק יין מדי פעם, וקצת. אני לא משתכר ומאבד את הגבולות שלי כמו פעם.
המסיבה התקיימה בבית הספר, בהתחלה לא רציתי ללכת, לא חשבתי בכלל על המסיבה הזו כאופציה. אבל אחותי השתחררה מהמחלקה בשביל ללכת למסיבה הזו והיא ביקשה שאני אבוא איתה. אז באתי.
התחפשתי לאדוארד (מהסרט המספריים של אדוארד).
כנראה בגלל שלא שתיתי, המסיבה נראתה לי עלובה. לא הצלחתי להבין את התלמידות המחויכות שהולכות בקבוצות וצוחקות בקול.
אז יצאתי החוצה. הייתי שם רוב הערב.
לחברה טובה שלי היו סיגריות. קבענו מראש שהיא תביא אותם כדי שלא נשתעמם כל הערב.
בהתחלה לא רציתי לעשן. פחדתי שאתמכר גם לזה.
אבל כשאחותי באה אלי ושאלה אותי בלחישה אם יש לה ריח של סיגריות, (והיה לה ריח מטורף של סיגריות), החלטתי שזיבי, אני צריך את הסיגריה הזו.
אז קראתי לחברה הזו שלי והלכנו לחפש מקום שקט לשבת בו.
בהתחלה התיישבנו במרכז המסחרי, שהיה די קרוב לאולם שבו הייתה המסיבה, אבל כמה ילדות עקבו אחרינו לשם וצעקו דברים מטופשים לעברנו.
אז הלכנו לבית הספר היסודי שבו למדנו עד לפני שנתיים.
התיישבנו על הספסל בכניסה, קצת ליד השער הנעול, והדלקנו את הסיגריה.
בהתחלה היא עישנה, שאפה את האוויר דרך הסיגריה ונשפה החוצה עשן יפהפה.
ואז היא העבירה אלי את הסיגריה.
נשימתי נעצרה. התלבטתי. ידעתי שעישון נחשב כדבר מסוכן ואסור. וידעתי שאני לא רוצה להמשיך לעשן אחרי כל כך הרבה זמן.
אבל לקחתי ממנה את הסיגריה ולקחתי שתי שכטות זו אחר זו.
דיברנו על התקופה היפה של הלימודים ביסודי.
איך כל הצרות הקטנות אז היו נראות כל כך גדולות. איך חשבנו שאנחנו כל כך מבוגרים ושאנחנו יודעים הכל. איך טעינו.
הבנתי כמה צריך לשים את הכל בפרופורציות. איך עוד שנתיים אני אשב עם חברה לסיגריה ואחשוב על היום. איך הצרות שלי נראו לי גדולות ורציניות ואיך טעיתי.
"החוויות הן אלה שהופכות אותנו למי שאנחנו.
כשאנחנו נולדים, אנחנו שום דבר פרט לשם שהורינו קבעו לנו.
אך במותנו, אני מקווה לפחות, יזכרו אותנו בזכות מה שעשינו במהלך חיינו.
את האדם שאנחנו, אנחנו יוצרים בכוחות עצמנו בלבד."
;){kind=link}