ואני רואה איך הנוף למולי עולה ויורד, אני מרגיש את נשימותיה של הסוסה שלי תחתיי.
אני מבין למה היא מתכוונת, כשהיא אומרת "תמתחי אותה כמו קפיץ", אני מריץ את הסוסה מהר יותר, ומהר יותר, והיא כבר מחכה לדהירה. היא כבר רוצה לדהור, אבל היא רק רצה.
גם אני נמתח כמו קפיץ. המתח הזה לקראת הדהירה, הלחץ, הציפייה.. הכל נאגר בתוכי עד לרגע שבו היא מסמנת לי שאני כבר יכול לצאת לדהירה, ואז אני מתיישב.
יש חצי דקה בערך שבה הנוף מטשטש מולי, ואלו ה30 שניות שלי להסדיר את הנשימה, לסדר את הרגליים שלי במקומן, ולהישען אחורה.
ואז.. אני אומר לה לצאת לדהירה.
הדהירה עצמה מדהימה.
הנוף מתייצב מולי ואני יכול לראות את שאר מגרשי הרכיבה, אבל לרוב אני לא מסתכל על זה בכלל.
אני מרגיש יציבות, התנועה של הסוסה סוף סוף משתלבת עם התנועה שלי ואנחנו נעים יחד בתיאום מושלם למשך הקפה וחצי.
אני מרגיש ביטחון וסיפוק.
אני עושה בטבעיות דברים שבעבר פחדתי לעשות, בגלל חוסר ביטחון עצמי.
לא הייתי מדבר עם הסוסה שלי, הייתי משתמש בכוח כדי לצוות עליה פעולות. לא מתוך אכזריות או חוסר אכפתיות כלפי הסוסה, אלא מתוך חוסר ביטחון שלי. היום אני מדבר עם הסוסה בלי לחשוב פעמים.
"מתי בפעם האחרונה עשית משהו בפעם הראשונה?"
אני מניח שככה זה, לעשות דברים בפעם הראשונה. כל הפחד, וחוסר הביטחון. אבל בסוף זה משתלם. בסוף זה שווה את זה.
כבר עשרה ימים בדיוק שאני לא שורף.
כשבדקתי עכשיו כמה זמן עבר מאז הפעם האחרונה הופתעתי מאוד. הייתי בטוח שעבר הרבה יותר זמן.
אולי זאת הפעם הראשונה שלי.
הפעם הראשונה שבה אני 'נגמל' מ'התמכרות'.
וכל הפחד, וחוסר הביטחון, וכל החששות וחוסר האמונה ישתלמו בסוף. אולי בסוף זה יהיה שווה את זה.
בינתיים, שיהיה לכולכם ערב מקסים.
תנצלו את הזמן הזה. לכו להיות עם האנשים שאתם אוהבים. תעשו את הדברים שעושים לכם טוב.
תקראו ספר.. תשמעו שיר.. תבלו עם המשפחה או החברים..
אנחנו לא כאן לזמן לא מוגבל. אבל אנחנו יכולים להיות כאן נצח. כל אחד עם הנצח שלו.
<3
;){kind=link}