עשרים דקות ביום בממוצע מול המראה.
מראה שמגדילה את החדר ומקטינה אותי.
זה מדהים אותי בכל פעם מחדש כמה עצב קיים בתוכי ומחכה רק לרגע שבו המבט שלי יפגוש בהשתקפות כדי לפרוץ.
מעודי לא שנאתי איש. קראתי באיזה ספר ששנאה של ממש היא כישרון שנרכש עם השנים.
כנראה לי אין את הכשרון הזה, הרי שכל אדם מבחינתי הוא אדם טוב. ולכל מעשה רע יש סיבה טובה.
רק אותי הצלחתי לשנוא.
שנאה טהורה שגורמת לכל כך הרבה כאב.
אני חיי בתוך מסכה עם שני חורים לעיניים. מסכה שדרכה אני רואה דברים אחרת, והאנשים שסביבי- הם רואים רק את המסכה שלי.
מסכה עם שני חורים לעיניים. ואף לא חור נשימה אחד.
והאוויר שלי אוזל. ואני מת.
וכשאנשים שואלים מה קורה- ואני עונה שאני בסדר. זה לא שקר.
הכל אצלי בסדר. עם המסכה הזו.
עשרים דקות ביום בממוצע אני עומד מול המראה הגדולה בחדרי, אני בוחן את עצמי בכל יום מחדש, ואני לא משתנה מיום ליום, רק נוספת עוד שנאה. עוד עצב.
ואלוהים, לו רק יכולתי להביע את כל העצב הזה.
לו רק יכולתי לספר להם כמה קשה לי.
עשרים דקות בממוצע מול המראה ועוד שמונה שעות של שנאה עצמית במיטה. שוכב בלי להירדם.
ולפחות שעתיים של עצב בלימודים, כשאני לא מבין למה כולם יכולים להיות שמחים ואני לא. וכולם יכולים לישון ואני לא. וכולם יכולים להיות בנות ואני לא.
יום ראשון בערב, כמעט יום שני.
יש לי שישה מבחנים באופק אך איני לומד דבר. אין טעם. אני עסוק בלשנוא את עצמי.
אני מייחל לדמעות שירדו ויפרצו את הסכר. הכל כל כך סגור בי ואין לי אפשרות לשחרר.
אני רוצה להרגיש חופשי לפעמים.
;){kind=link}