האם אי- פעם התגעגעת למישהו כל כך עד שלא הצלחת לישון?
"היי נוני".... " התגעגעתי אלייך". "רציתי לישון אבל.. לא הצלחתי".
קולה נשמע עייף ועצוב מהצד השני של הקו.
השיחה נגמרה בקביעה שניפגש בעוד יומיים. היום.
נפגשנו אצלה בבית החולים ומשם יצאנו לפארק. הבאתי איתי ספרים ולמדנו יחד את החומר למבחנים הקרובים שיהיו לי.
כמו שני אחים.
כשנכנסתי למחלקה שלה, כמו מסורת, החלו הלחשושים. במפתיע- הם כבר הפסיקו לשאול אותי אם אני חדש שם. הם עכשיו שואלים את עצמם.
אחותי סיפרה לי ששמעה את חלקם מתלחששים בינם לבין עצמם אם אני בן או בת.
דבר שלרוב היה מעצבן אנשים, בעיקר טרנסג'נדרים. אבל אותי זה הרגיע. לדעת שכבר לא מסיקים בקלות שאני בחורה כשרואים אותי.
אחותי הגנה עליי מפני הליחשושים האלה. כשהם שאלו מי אני, היא קמה אליהם בגאווה והעמידה אותם על מקומם כשהיא אמרה " היא אחותי".
כי אנחנו כמו שני אחים.
האם אי- פעם התגעגעת למישהו כל כך עד שלא הצלחת לישון?
אני כן. לצערי.
כבר איני יכול לספור באצבעותיי את הלילות בהם נרדמתי מבכי.
או את הלילות בהם לא נרדמתי- ובכיתי.
וכמה שנאתי. שנאתי את עצמי על שבכיתי. ושנאתי את עצמי, כי בוודאי עשיתי משהו לא טוב, ובגללו אנשים מתרחקים ממני.
בכיתה התחילו לכנות אותי בשם " גבר".
הם צוחקים, ואני צוחק איתם. הם לא יודעים כמה נכונים הדברים.
אני עדיין מחכה שההורים יקבלו אותי.
אני לא יכול לעמוד בעוד מילות דחייה מהם.
אני לא יכול לעמוד במבטים המאוכזבים שלהם.
מחר אני מתחיל בטיפול חדש- אני עדיין לא יודע מה יהיה שם, ואיך הדברים עובדים שם. אבל מחר אני כבר אדע- אני מבטיח לכתוב לכם על זה מחר..-
אמא שלי מתעקשת שאלך לשם. והיא כבר הייתה שם בשתי פגישות התחלתיות. בפגישה הראשונה גם אבא שלי נכח.
בפגישה של מחר אני אהיה לבד.
אני משתדל לחיות את החיים האלה כמשקיף מהצד.
לא לגעת בדבר ושדבר לא ידע בי.
שהכל יעבור לידי.
אבל זה לא מצליח לי. כמה שאנסה- אני אמשיך להרוס דברים ודברים ימשיכו להרוס אותי.
אבא שלי שאל אותי שוב על הבלוג. לאחרונה הוא מתעניין בו כמו פעם.
הוא שאל מה הקוראים של הבלוג חושבים עלי, ככותב הבלוג.
האם אתם חושבים שאני אדם שמח? עצוב? האם אני רואה דברים בגישה חיובית או שלילית?
אני אשמח אם תגיבו מה אתם חושבים.
אני רוצה לדעת מה אני מעביר בבלוג.
הרי אני כותב כאבים ותסכולים.
הרבה יותר קל לכתוב כאב מאשר לכתוב צחוק.
ודמעות מכתימות דפים בעוד חיוך לא.
אבל לחיוך יש יותר כוח מדמעות.
הרי שדמעות מכתימות דפים, והיעדר חיוכים- מכתימים אנשים.
בכל מקרה, אני משתדל להישאר אופטימי.
ועל אף שזה לא נראה ככה, מרוב שהתאמצתי להעמיד פנים שאני אופטימיסט, הפכתי לכזה.
לפעמים דמיון הופך לקיים רק כי הוא קיים בדמיון.
מקווה שכולכם אופטימיים שם, בצד השני של המסך.
שיהיה לכם לילה טוב :)
;){kind=link}