נסעתי הבוקר עם אמא שלי- תחילה לקניון, לשרוף את הזמן. ובאחת נכנסתי לפגישה עם סוג של עובדת סוציאלית- פסיכולוגית- וואטאבר.
החלטתי מראש להגיע בראש פתוח- וכך גם היה.
שלא בחוכמה- לבשתי היום את החולצה של נירוונה. נכנסתי והתחלנו לדבר על להקות- מה אני שומע, איזה סגנון, זמרים וכו'.
משם זה עבר לשאלות על המשפחה. איך אני עם שאר האחים, עם ההורים..
ואז הגיע השאלה שתמיד נשאלת- איך זה הגיוני שאני, כתלמידת אולפנה, לובש מכנסיים, שומע להקות רוק, ונראה כמו שאני נראה.
[ככה במשך שעה שלמה. היא שואלת ואני עונה.
היא שאלה אותי על פגיעה עצמית וסיפרתי לה את האמת.
היא שאלה על שתייה- ושיקרתי לה. לא רציתי לספר לה כבר שיש לי ענייני שתייה. יותר נכון- היו לי. כבר 115 ימים שלא שתיתי.
לא סיפרתי לה שאני טנסג'נדר. לא נראה לי שזה הדבר הנכון לעשות. אבל בדיעבד, אולי הייתי צריך.
בתום השיחה היא סיפרה לי איזה טיפול נראה לה יתאים לי- קבוצת טיפול יחד עם עוד נערות מחטיבת ביניים. נהיה בערך שמונה או תשעה ונדבר יחד.
שיתפתי אותה בחששות שלי מהרעיון.
אמרתי לה שאני לא מסתדר טוב עם נערות. אני תמיד נחשב החריג. יוצא הדופן. וגם אם הן מתחברות איתי- הן בסוף מתרחקות ומשאירות אותי לתהות מה עשיתי לא נכון.
בכל מקרה- אני אבוא עם גישה חיובית וראש פתוח.
אני מתכוון לתת לזה צ'אנס. זו יכולה להיות הזדמנות ללמוד להתמודד.
שיהיה ערב טוב לכולם, תהנו במדורות.
XOXO
;){kind=link}