השמש ככדור מעל גגות הבניינים,
העיר שלי נרדמת ועימה כל השקרים.
האהבות שנרדמות עכשיו בתוך החיבוקים,
רק החיבוק שלי רחוק כמו הים מן החופים.
הרוח כסיפור מעל צמרות הברושים.
העיר שלי שוקטת ועימה הכיסופים.
אל התחושות, הריגושים, אל מחשבות והרהורים.
אל אדם אחד טיפש שלא חיכה לאישורים.
השקט כציפור שישנה בין ענפים.
החופש מסתמן כשאתה כבר אינך מרגיש.
וחופש הדמעות לשטוף, וחופש לחייך.
אדם כלוא בכלוב וכבר חודל להיאבק.
;){kind=link}