עוד מעט אני מסיים את כיתה ח'.
זה לא הרבה, אבל גם לא חשבתי שאני אשרוד ככ הרבה.
השמחה הזו מהולה בעצב, כמו כל דבר אחר כמעט בחיים שלי, כיוון שאני אשאר באותו בית הספר, עם אותם האנשים ועם אותה ההסתתרות.
זה קצת מייאש לדעת שהנה, עברה עוד שנה מהחיים שלי שבוזבזה על דיכאונות ועצב.
אני רק מחכה להזדמנות להיות שוב שמח.
נסעתי אתמול לצלם עם ידידה, חברה של המשפחה שהיא גם מורה לצילום באחד מהתיכונים באזור.
צילמנו הרבה תמונות בתוך המבנים ההרוסים והנטושים שהיו בעבר בית לנערות. עצוב איך שהזמן משנה הכל.
בדרך חזור היא סיפרה לי על אחד מהתלמידים שלה שרוצה ללכת לצלם את מצעד הגאווה ואף אחד מהתלמידים האחרים לא מעוניין לבוא איתו. היא התנדבה להצטרף.
אחותי התיישבה אצלי בחדר ושאלה אותי עוד כמה זמן המצעד.
'בשבוע הבא' עניתי ומיהרתי לספר על קונציטה שמגיעה לארץ להופעה אחת במצעד שאני חייב לראות, בנסיון לתרץ את זה שאני יודע מתי הוא.
רק בעקבות המשפט הבא שלה הבנתי לאן היא חותרת.
'ואיך את עם הנושא של המצעד..?' היא שאלה. הנושא כמובן, הוא טרנסג'נדרס.
'בסדר' עניתי.
'ואיך את עם זה בכלל..?' היא המשיכה לחתור.
'אני בסדר. התרגלתי.' פי דיבר בעוד עיניי התחמקו ממבטה.
היא קמה והביטה על המפרט שלי שהונח לצד הגיטרה, צבוע בפסים של ורוד וכחול.
'זה לא משהו שאמורים להתרגל אליו. ההסתרה וחוסר ההבנה..'
שמחתי. אומנם עברה שנה, אבל שמחתי שהיא מבינה אותי. חיכיתי לזה כבר כל כך הרבה זמן.
המצב עם אחותי לא פשוט לאחרונה.
בעיקר מאז שאחי הקטן התחיל לגלות נטיות אובדניות ולדבר על כך שהחיים עם המצב של אחותי הם סיוט.
המצב עם אחותי לא מפריע לי יותר מדי, אבל ההשפעה על אחי כן.
כמו שכבר כתבתי בעבר- אני משתדל להיות אופטימי.
האופטימיות שלי תלויה במידה מסויימת בעתיד.
ואני מקווה שהוא לא יאכזב
;){kind=link}