עבר חודש מאז הפעם האחרונה שכתבתי וקרה כל כך הרבה..
22/6- חצי יום הולדת. לא שאני חוגג או משהו..
אלו היו 19 כדורים אולי. אולי יותר. אולי פחות.
ניסיתי להירדם אבל בכדורים היה קפאין, מסתבר. לא יכולתי להירדם במשך 48 שעות.
משם הדרך למיון הייתה קצרה, החיבור לעירוי עוד יותר, והמעבר לבית חולים פסיכיאטרי לקח יום.
זה היה אשפוז של שלושה שבועות בהם פתחנו הכל.
מעולם לא ציפיתי לכזו קבלה מצד ההורים שלי.
אמא שלי אמרה שאני אהיה ילד חתיך. זה אומר כל כך הרבה בשבילי כשזה מגיע ממנה.
בתום שלושת השבועות השתחררתי הביתה. היום אני כבר שבוע ויום בחוץ.
התחלתי אתמול טיפול שאמור ללוות אותי ואת ההורים בתהליך של השינוי החברתי.
זה מרגיש כל כך טוב. לדבר על דברים, להפסיק להחביא. להפסיק לפחד.
אני תמיד חושב שאני ילדותי כשאני אופטימי. שאני לא רואה את כל הקשיים שיהיו בהמשך ואני מעז להאמין שיהיה טוב.
אבל אני באמת חושב שיש סיכוי.
"נחיה ונראה"..?
;){kind=link}