תחילת הלימודים.. |
|
כשהתאשפזתי קיוויתי שיאבחנו אותי בדיכאון קליני.
קיוויתי שהם יגידו שהמעשים שעשיתי לא נעשו מתוך אנוכיות ואגואיסטיות כי אם מתוך מחלה.
קיוויתי שהם יגידו שזו לא אשמתי- שלא הייתי לי ברירה.
אבל ברגע שהם שמעו את המילה 'טרנסג'נדר' לא הייתה בכלל שאלה.
הם ישר שחררו אותי. בלי איבחון ובלי בדיקה.
שאלו אם אני עדיין אבדני ועניתי שלא.
אני יודע שיכולתי לשגר בקשר לזה. גם אם הייתי אובדני יכולתי לשקר שאני לא ולהשתחרר, אבל לא שיקרתי. באמת לא רציתי למות יותר. ידעתי כמה אנוכי המעשה שעשיתי.
אז השתחררתי וזנחתי את הבלוג.
אני מצטער כל כך שלא כתבתי כשהיה לי כל כך הרבה לכתוב.
עברתי כל כך הרבה בשבועות האחרונים ולא כתבתי כלום. כל השירים שהתחלתי לכתוב נשארו בגדר בית בודד וכמה משפטים לא קשורים זה לזה.
הכל מבולגן ולא ברור.
לפעמים אני חושב שאולי אני צריך לחזור לאישפוז. יש לי רגעים שאני באמת חושב לאשפז את עצמי.
אני מרגיש שאני שוקע. שהדיכאון סוחף אותי לחופים רחוקים של מוות.
לפעמים אין לי כוחות לצאת מהמיטה רק כי הסתכלתי על המראה בטעות.
אבל אני נזכר שהצורך שלי באשפוז נובע מפחד.
הכל משתנה אצלי בזמן האחרון והאשפוז הוא מקום מוכר לחזור אליו. אני לא רוצה לפרק את כל מה שבניתי מתוך פחד.
אחד מהשינויים שעשיתי בשבועות האחרונים היה המעבר לבית ספר אחר ותחילת הלימודים מחוץ לארון.
'מחוץ לארון' זו הגדרה מוזרה קצת למה שקורה עכשיו- יצאתי מהארון אבל נכנסתי לאחד אחר.
אם פעם הסתרתי את זה שאני בן- היום אני מסתיר את זה שאני נקבה בכל דרך אפשרית. כל דבר שנחשב מבחינתי לנשי נפסל למרות ההתנגדות המובהקת שלי לסטיגמות מגדריות.
האנשים בכיתה שלי זרים לי מדי מכדי שאוכל לחשוף בפניהם את זה.
בכללי הכל בסדר אצלי.
אני מהלך בעולם בהיר ושמשי עם פחד שירד גשם.
אני מלא בפחדים שרובם רחוקים בשנות אור מהמציאות.
אני חושב שאני בסדר, אני רק מקווה שהכל ישאר טוב.
לילה טוב בלוג, אני מקווה להמשיך לכתוב בך כמו בעבר.
|
|
|
|
|
 | אתה גיבור ועשית צעדים ענקיים מקווה שיהיה לך רק טוב.. |
|
 | אינשטיין, גיבור שלי... האמתי שתמיד היית דמות להערצה עבורי, למרות גילך שדי לימד אותי המון. השינוי שעשית לא קל. לא משנה עד כמה רצית אותו; ואתה יודע זאת. אבל, אני בטוחה שאתה גאה שכעת אתה שם. מחוץ לארון ה"1" שכלא אותך עם שדים. שסחף אותך יותר עמוק.. שהרחיק וטלטל שחנק בעיקר. הארון ה"2" יתפוגג לו עם הזמן. כי הרי אתה מה שאתה. ואתה נועדת להיות מישהו; ואתה תהיה! אוהבת המון, למרות המרחק. ♡ |
|
 | קודם כל וואו פשוט וואו אתה גיבור בשבילי אני מקווה שיהיה לך רק טוב ותנסה לעשות דברים בלי פחד זה האימייל שלי עם אתה צריך עצה rozlindaniel100@gmail.com |
|
 | אני לא יודעת מה לומר. קראתי את הפןסט הזה אחרי הסתכלות קצרצרה בבלוג שלך. ו.. בא לי לבכות. אני לא חושבת שקיים אדם אחד בעולם יותר דכאוני ממך.. זה אמיתי או שזה מומצא? ואם כן- אז.... למה? יש לך 687 (אולי יותר) פוסטים לפי מה שכתוב, אני לא מתכוונת לעבור על כולם.. ואם אפשר שאלה, אני רוצה לדעת איך הבלוג שלך מופיע במקום הראשון ברשימה של הבלוגים הכי פופולריים בבלוגר? איך אתה מצליח להשיג כל כך הרבה תגובות? רק בפוסט הזה, בלי התגובה שלי, יש לך יותר תגובות ממה שיש לי בכל הבלוג. אני אשמח לתשובות, בעיקר על השאלות הראשונות... |
|
 | את צודקת זה מה שאני חושבת גם השאלה היא פשוט איך ? |
|
 | כל העניין של ה"בלוג הכי פופולרי" זה לא רלוונטי, אם באמת תקראי תביני שככל הנראה מדובר בסיפור אמיתי ושהוא גם לא עונה הרבה, אלה כותב כי הוא צריך לכתוב, ככה זה נראה לי לפחות. הוא לא האדם הכי דכאוני בעולם, יש יותר או פחות אבל זה בכלל לא עניין של רמות, אלו המחשבות והתחושות שלו, זה הצורך שלו להסביר. רבים כאן כותבים ככה, בלי קשר לכמה "פופולרי", בסך הכל כדי לפרוק ואולי לקבל תגובה ואולי גם להגיב לאלו שמושכים את תשומת ליבם. אני יודעת שזה לא מקומי לענות על זה, פשוט נראה לי משונה קצת האמירה הזאת והשאלות האלו וגם בגלל שהוא לרוב לא עונה לתגובות, היה בי הצורך להסביר כמיטב יכולתי מהפרספקטיבה שלי. |
|
 | היי אמה, תודה שענית, האמת שלא חשבתי לענות בעצמי.. אני באמת כותב על החיים שלי בבלוג ומנסה דווקא להיות כמה שפחות דכאוני- אולי זה פחות בא לידי ביטוי בכתיבה.. לניקי הגבתי על אחד הפוסטים שלה עם התשובה לעניין הפופולאריות- צורת הדירוג כאן היא קצת מעוותת- לפי מספר הפוסטים. בלי קשר לצפיות, תגובות או סימוני אהבתי כמצופה. הגעתי למקום הראשון בדירוג כאן רק בגלל שהיה לי הרבה מה לכתוב במשך הרבה זמן (בקרוב אני אהיה כאן שלוש שנים). אם חשוב לכן הדירוג- תוכלו להעלות המון פוסטים ריקים וזה ייחשב כפוסטים ותעלו בדירוג. אבל אני חושב שזה מיותר. תכתבו בגלל הכתיבה ולא בגלל הקוראים. XO |
|
 | היי.. זה בסדר להיעלם, גם אני נעלמתי למלא זמן וגם בגלל אישפוז. אני מבינה את הרצון לחזור לשם כי זה מוכר, כי זה היה נוח וזה לא היה הכי נורא בעולם אבל בשלב מסוים חייבים להרים את החלקים לבד ולהתמודד, עד כמה שזה קשה ומפחיד. חוץ מזה שאנחנו בדור שלומד להתפתח ויותר ויותר אנשים מקבלים הומואים ולסביות וגם טרנסג'נדרים (אני מקווה שכתבתי את זה נכון) כמו שהם והם לא עושים מזה עניין..וזה לא בושה להיות מי שאתה. להפך, זה מעורר השראה לאנשים אחרים. |
|
 | אתה פשוט גיבור. ועוד משהו,הכתיבה שלך מדהימה והייתי שמחה ממש לדבר איתך באופן פרטי אבל אין לי אמצעי נגיש שלא יחשוף אותי. רק שתדע,זה בסדר להיעלם.נעלמתי לכמעט שנה וחזרתי לפני כמה ימים. ועוד משהו שאני חייבת לומר לך,אל תתחרט אף פעם על מה שעשית,זה כזה לא מועיל.לא משנה כמה נוראי זה יהיה,או כמה כאב,הכל עובר,אולי לא עובר עד הסוף אבל אפשר להרפות,קשה להמשיך את החיים אבל הם רצים. מקווה בשבילך שיהיה בסדר. |
|
 | לעולם אל תתחרט על מה שאתה עושה או על מה שעשית אי פעם |
|