זו שעה בה כותבים, ישנים, או מתים.
אוהבים בגינה על ספסל מרחפים.
יש משהו מכאיב ונעים.
אורות הבתים מעטרים את השביל,
מצדדי, מאחורי, מלפני יש חיים.
רכבים רצים כמו יש את מי להציל.
משהו ריק במילים.
הרוח קרה מקפיאה אצבעות.
במלבנים הקטנים מתחבאות משפחות
מסלון השכנים מרצדים האורות.
מה עוד נותר לקוות?
;){kind=link}