ישבתי בסלון הגדול עם אימי בעודנו רק שנינו בבית, ייתכן שאחיי הצעירים ממני ישנו במיטותיהם.
אימי הכירה לי את הסרט כקלאסיקה, כזו שבוודאות אוהב.
ואכן כך קרה. מבלי להעמיק, לחפש מטאפורות, להבין את עומק העלילה, נפלתי שבי בסרט הזה.
ואכן כך קרה. מבלי להעמיק, לחפש מטאפורות, להבין את עומק העלילה, נפלתי שבי בסרט הזה.
הסרט במהרה נהפך לאהוב עליי, צפיתי בו אינספור פעמים, אולם בכל פעם ראיתי אותו באופן שונה.
אני זוכר שבאותו הערב, עם אימי בסלון הבית, נמשכתי לאופל שבסרט- לניגודיות שבין העולם האפל, הצבעים הכהים, של אדוארד, לצבעי העיירה הפסטליים, הנעימים.
אהבתי את החושך של אדוארד.
בדיעבד אני מבין שכמוהו אני- נולד שונה, גוזר על עצמי חיי בדידות.
לא סתם נשבתי בסרט, לא סתם האופל בראשית הסרט משך אותי, הוא משך אותי כי הוא היה אני, כי היינו אחד.
אדוארד נוצר עם מספריים במקום ידיים.
הייתה לו מטרה- גזירת ניירות במפעל לייצור עוגיות, אלא שהמטרה שלו נעלמה בעת מותו של מנהל המפעל- "הממציא".
שנינו היינו שונים, מבועתים מעצמנו, מבועתים מהאופן בו תגיב החברה לשונות שלנו.
אדוארד היה אני ואני הייתי הוא ולכן אהבתי אותו באותה התקופה.
אדוארד השיק לחיי בהמון נקודות- בבידוד העצמי, בפחד, ברצון להיות נאהב אך בהרגשה שאתה לא ראוי לכך.
כך לפחות ראיתי את זה בעת ההיא.
בתקופה אחרת בה צפיתי בסרט אדוארד יצר בי תחושת הזדהות בחלקים אחרים- בהשתלבות עם אנשי העיירה, במציאת נקודות חוזק, בחוויות ראשונות של אושר ושפיות.
בנקודות ההן אני הייתי אדוארד ואדוארד היה אני ואנחנו היינו שמחים.
הרבה יותר קל להבין את החיים שלך כשהם חיים של מישהו אחר.
גם הרבה יותר קל להבין אותם בדיעבד.
היום אני מבין למה המספריים של אדוארד הוא הסרט האהוב עליי, ואני לרגע לא אוהב אותו פחות.
אני אוהב אותו כי הוא תזכורת עבורי.
אני מוצא את עצמי ביום יום מחפש דברים שיזכירו לי את העבר, אני מפחד לשכוח.
בעבר קראתי לחיפוש הזה מזוכיזם קל- לחפש מחדש את המקום הכואב, להיזכר כל הזמן.
היום אני מבין שהחיפוש הזה הוא החוזק, מזיכרון הכאב נגזר גם זיכרון ההתגברות עליו, ההערכה לעכשיו, להווה.
הכאב הזה הוא חלק ממני, על כן אני מסרב להיפרד ממנו.
אם אפרד ממנו לא אהיה יותר אני, האיש שגדל מתוך הכאב הזה, עם המסקנות והתובנות והבגרות הזו.
אם אפרד ממנו לא אוכל לפעול למען צמצומו של הכאב עבור אחרים, לא אוכל לעזור לאלו שקשה להם.
לעזור ולא להקל.
אני לא מוצא שאיפה בחיים קלים, אני לא רואה בהם עליונות.
על כן אני חושב שאין לחפש חיים קלים, אלא לחפש חיים שווי ערך, חיים ששווים את הקושי.
ככל שהסבל רב יותר, כך מוכרח האדם לעשות יותר, לפעול יותר, להיות יותר. על חיי להיות בעלי ערך רב כדי להיות שווים את הקושי הרב.
אני מרגיש שחיי שווי ערך כבר כך, אך עליי להצדיק את הכאב.
אדוארד היה אני ואני הייתי אדוארד ושנינו היינו שמחים ושנינו ניסינו להוכיח שעל אף הצלקות אנחנו שווי ערך.
ושנינו אחד.
;){kind=link}