כבר חמש שנים שאני עושה את זה כאן.
התחלתי לכתוב את הבלוג שלי בשנת 2013, בעודי בן 12, בחופש הגדול שבין כיתה ו לכיתה ז.
אלו חמש שנים לא פשוטות עבורי, עברתי במהלכן הרבה יותר ממה שאנשים עוברים בגלגול חיים אחד, הרגשתי הרבה יותר ממה שאנשים מרגישים חיים שלמים.
ובבלוג שלי אני רשמתי כאב, והכאב הגיע במגוון צבעים וצורות, ולעתים הכאב התבטא בכעס ישיר, ולעתים בריקנות ובאפטיות.
לפני כמה חודשים הרצתי לקבוצה של אנשי טיפול בנוער על חיי כנער טרנסג'נדר, לקראת ההרצאה עברתי על הבלוג,כמעט 700 פוסטים, וחייתי מחדש את הכאב.
אני לא מתיימר להיות כותב דגול, אני לא מתיימר להעריץ את כתיבתי או להתגאות בה, אך מילדות, אם ישנה עובדה חקוקה שאינה תשתנה לעד, היא כתיבתי. אני כותב ללא תכנון, ללא קושי, אני מנהל את חיי היומיום בעוד המילים נוחתות עלי כמטר סתווי.
כשאני לא כותב- אני מרגיש כנחנק לאוויר.
מתוך נסיון זה בכתיבה למדתי את עצמי ואת כתיבתי ולמדתי את עוצמתן של מילותיי, שלעתים מסוגלות ללפות אנשים, ולפעמים מצליחות להעביר את התחושות שלי, ככותבן.
ולרוב, הידיעה הזו משרה בי פחד.
אני מרגיש כמו חייב לגונן על קרוביי ממילות העבר שלי שמא ייפגעו מהתחושות הקשות אותן חוויתי.
~~~~~~~~~~~
יום הזיכרון לחללי צה"ל ולנפגעי פעולות האיבה תמיד מלווה במשפחתי בשתיקה רמה.
איננו ממשפחות השכול, ברוך השם, מעולם לא איבדנו ילד לשדה הקרב.
אולם אבי סבתי נרצח בידי מחבל, אותו אב סבתי עליו כתבתי פוסט בשנת 2016, פוסט אינטימי המתאר את חווית הזיכרון, את האופן בו סבתי נזכרת בו ומתארת אותו לי.
איננו ממשפחות השכול, ברוך השם, מעולם לא איבדנו ילד לשדה הקרב.
אולם אבי סבתי נרצח בידי מחבל, אותו אב סבתי עליו כתבתי פוסט בשנת 2016, פוסט אינטימי המתאר את חווית הזיכרון, את האופן בו סבתי נזכרת בו ומתארת אותו לי.
איננו חשים את ההזדהות הפטריוטית של יום הזיכרון בהקשר לסבה של אימי, ואני חוו ביקורת רבה ליום זה על הדרתו את נפגעי פעולות האיבה.
השנה, עת צאת יום הזיכרון וראשית חגיגות העצמאות, מצב רוחי היה ירוד.
המילים שוב נחתו עלי ובראשי ראיתי את הפוסט הבא אותו אכתוב בבלוג- על מהירות האירועים, על חוסר היכולת להכיל את העצבות ולהתנער ממנו באחת.
אך הפוסט הזה לא נכתב וגם לא ייכתב.
נקטעתי בפאניקה אל מול קבוצת הוואטסאפ המשפחתית, "רק עכשיו ראיתי את הבלוג, הוא יפה מאוד", כתב אחד הדודים ובלבול אפף אותי.
דודים אחרים הצטרפו למחמאות, עד שאחד מהם שלח קישור לאחרים המבולבלים כמותי.
אני מזהה את כתובת הבלוג שלי, ומתקשר בבהלה לדודתי המסבירה לי שהועבר אליהם הקישור מבני דודם שלהם, נכדיהם האחרים של סבה של אימי.
פוסט משנת 2016, רגע אינטימי של זיכרון, חוסר היכולת לגונן על קרוביי ממילותיי שלי.
כל אחד מתמודד שונה עם האובדן, עם הזיכרון ועם סימני השאלה.
אחדים מספרים, אחדים כותבים ואחדים קוראים.
חיפוש מקיף בגוגל הוביל את רחוקת המשפחה שלי לאותו הפוסט, האצבעות כבר מונחות על ההדק ויורות את הקישור הלאה.
לאחר בקשתי מדודיי, הקישור נמחק מקבוצת המשפחה והטעות הובהרה גם למשפחה המורחבת מאוד.
שם הבלוג שונה (כן, אני עדיין Smooth criminal, סיים אולד מי) וכך גם כתובת הבלוג. גם הפוסט המדובר נמחק, ווידוא הריגה.
~~~~~~~~~~~~~~~
אני לא מתבייש בכתוב בבלוג ויוצא מנקודת הנחה שגם הקרובים לי מסוגלים לתאר לעצמם את הקושי שחוויתי במרוצת השנים, אך מילים כתובות, שירים חרוזים, אינם רכים כמחשבות מתנדפות.
המחשבה הראשונה הייתה למחוק את הבלוג, אבל נשכבתי על המיטה ובהיתי במקום עד שהחלו זולגות הדמעות.
רציתי למחוק את הבלוג בשל הוותק, בשל הקושי המועלה על הכתב כבר שנים, בשל היכולת להעביר תחושות במילים. אבל כל אלו הן גם הסיבות שלי לא למחוק אותו.
לכן אני עדיין כאן, אך החשש אינו מרפה.
לא אוכל להתקיים בידיעה שפגעתי בקרובים לי בידיעתם את האמת, על כן אני מחוייב להאמין שסאגת החשיפה הגיעה לסופה.
עליי לקוות שהיכולת לשייך את הפוסט על סבתי אלי לא דרשה חיטוט רב מדי בבלוג, לא דרשה קריאה רבה מדי והתעמקות.
אבל אני כאן, בשם אחר, בכתובת אחרת, אך הבלוג עוד עומד על תילו על כל כתביי, כולם פרט לאחד, פוסט אחד שייתכן שהיותו זיכרון שתוק גזור עליו.
;){kind=link}