suicide season

היום שחלף עלינו הוא ה20 ביוני- יום סיום הלימודים בתיכונים ברחבי הארץ.
היום הזה מלווה בשמחה, בתחושות של סיום והתחלות חדשות ובעיקר בחופש.
היום הגעתי לבית הספר מוקדם לאחר שקבעתי פגישה עם יועצת בית הספר כדי לדון במצבו של ילד מכיתתי.
ילד שאני מרגיש שנמצא במקום בו הייתי אני לפני שלוש שנים.

השנה הייתה 2015. ה22 ביולי, ואני בבית החולים.
אני מקיא לתוך קופסת קרטון תערובת מיצי קיבה וכדורים לאחר נסיון אובדני שכשל.

הרגשתי דווקא טוב באותם הימים, הייתי פעיל יותר ונפגשתי הרבה עם חברים, אבל למרות שכבר שנים לא מצאתי סיבה לחיות, בית הספר הציב לי יעדים קטנים שהוסיפו משמעות לחיי, ובהיעדרו אבדה כל שאיפה לעתיד.

פתאום אין מבחן בשבוע הבא שרק צריך ללמוד אליו, או עבודה שרק צריך לכתוב קצת ולהגיש.
המשימות הפכו להיות לקום מהמיטה, לאכול ולהעביר עוד יום.

אז ניסיתי להתאבד כמו שרציתי כבר הרבה זמן, ולא היה מי שישים לב שלא הגעתי לבית הספר- כי אין יותר לימודים.

היום אני מתחרט על כך, אך רואה בזה חלק מהאדם שאני היום.
אני מנסה לגלות הבנה כלפי עצמי, לזכור כמה קשה היה וכמה בלתי אפשרי זה היה נראה אז.
אבל ההתאבדות שלי, עם כמה שהייתה מובנת לי, לא הייתה בלתי נמנעת.

ניתן למנוע התאבדויות, אם רק נדע לזהות את המצוקה שקודמת להן.

את הילד מהכיתה שלי התחלתי לראות באור שונה לאחר שהפסקנו לדבר.

החברות בינינו עלתה על שרטון ממנו יצאתי פגוע וכועס (לאלו מכם שעוקבים אחר פרסומי הבלוג- הפוסט בשם "דיספוריה מגדרית" עוסק בכך)

לאחר שהתרחקנו התחלתי לשים לב להתנהגות שלו שהייתה מאוד אופיינית לי בעבר.

המצב בינינו לא הותיר לי ברירה אלא לפנות ליועצת בית הספר על מנת שתדבר עם ההורים ותנחה אותם להיות ערניים למצבו הנפשי.

התחבטתי במשך שבועות האם לגשת אליה או לא, אך היציאה לחופשת הקיץ השאירה אותי ללא מקום לספק.

חופש הוא חופש מכל הבחינות.

אפשר ללכת לים, לסרט, למסיבות. אפשר להישאר בבית ולראות טלוויזיה כל היום.

אבל חופש הוא גם חופש אחר- חופש בבחירות שלנו, במעשים.
והחופש הזה הוא לא תמיד חיובי.

לחלקנו החופש מסמל הפסקה ולאחרים סיום.

וזה התפקיד של כל אחד לשים לב לאחר.

בקיץ של שנת 2015 הייתי יכול להיקבר.

הילדות שלמדו איתי בבית הספר לבנות היו בוכות בהלוויה והוריי היו כשבר כלי.

הייתי יכול- אבל לא.

יד הגורל, אלוהים, קארמה, מזל או הערנות של אימי שלקחה אותי לבית החולים- משהו מנע את מותי באותו יום.

כמוני ישנם אחרים- כאלו שמצאו עזרה ברגע האחרון או כאלו שבדרך מסתורית ניצלו מהמוות.

ובניגוד אלי ישנם אחרים שלא זכו לראות את ההמשך של הסיפור שלהם, את "עד עצם היום הזה".

בקיץ הזה עוד אנשים ינסו להתאבד.

הם יכולים להיות ילדים ובני נוער מכל גיל, כאלה שקיבלו היום תעודה, אמרו שלום למורים ופינו את הלוקר.

אנחנו לא נדע מי הם, אנחנו לא נדע איך הם מרגישים באמת, אלא אם נהיה מודעים לאפשרות הזו שמשהו לא בסדר.

וזו האחריות של כל אחד ואחת, וזו בעצם המטרה לשמה אני כותב עכשיו.

בבקשה תשימו לב, תבדקו מה שלום החברים שלכם, תגידו להם שאכפת לכם ותדווחו למבוגר במקרה הצורך.

מצוקות נפשיות הן דבר קטלני שחי ובועט בקרבנו והימנעות משיח על כך היא מסוכנת לא פחות.

לאבדנות ולמצוקה יש פתרון-

דברו עם אדם קרוב, אדם רחוק, תתקשרו לקו של ער"ן (עזרה ראשונה נפשית- 1201) או גשו לטיפול.

אל תשארו עם זה לבד.

אני לא מטפל, לא גורם מקצועי ואני לא מרפא אובדנות.

אבל אני מציע לכם אוזן קשבת ואכפתיות.

אני זמין בכתובת המייל הבאה-

smoothcriminaln@walla.com

בכל שעה.

קיץ נעים ובטוח בלוגר :)