כאדם שגמל את עצמו מהתמכרות לאלכוהול הנושא לא פשוט בכלל, ובמשך שנים תהיתי מה יקרה כשאגדל וכל חבריי ישתו- האם לא אצטרף?
לאט לאט החשש התפוגג- הגעתי למסיבות ורציתי לשתות אז פיתחתי את יכולת התחקור העצמית- האם קרה משהו רגשי שיכול להוביל לרצון לשתות? האם השתיה יכולה לעורר אצלי את הצורך הלא נדלה באלכוהול?
במידה והתשובות לשאלות אלו ודומות להן היו שליליות התרתי לעצמי לשתות.
במידה והתשובות לשאלות אלו ודומות להן היו שליליות התרתי לעצמי לשתות.
היום הייתי במסיבת יום הולדת של חבר מבית הספר ומהעבודה שלי- יום ההולדת ה18.
הגעתי מאוחר ובסוף גם לא נשארתי להרבה, אבל האלכוהול היה נוכח בכל שלב.
אני נזכר בספירת הימים- 1262 מאז שנגמלתי באופן מוחלט. הספירה הייתה חלק מהתכנית להפסיק לשתות, היא זו שנתנה לי את המוטיבציה.
היציאה לחופשים תמיד הייתה קשה לי- הייתי מוצא את עצמי שוקע בדיכאון ובלבד שלי.
החופשים הגדולים היו אלו שהייתי מאפס את ספירת הימים של הגמילה מאלכוהול, אלו שהייתי פוגע בעצמי הכי הרבה, ובסופו של דבר נסיון ההתאבדות שלי הגיע גם הוא בחופש הגדול.
על כן אני תמיד משאיר מקום לספק באשר למצבי הרגשי בראשית החופש הגדול.
מסיבות פיקחות הן לא הצד החזק שלי.
האלכוהול הוא באמת חבל הצלה עבור האדם המסוגר והביישן שאני, ובלעדיו אני באמת לא כיפי אפילו לעצמי.
האלכוהול הוא באמת חבל הצלה עבור האדם המסוגר והביישן שאני, ובלעדיו אני באמת לא כיפי אפילו לעצמי.
כשאני מתיר לעצמי לשתות אפשר לראות שינוי מובהק של "לפני" ו"אחרי"- אם בתחילת הערב אני יושב, אולי מדבר עם חבר או שניים, מסתכל מסביבי ומרגיש שמסתכלים עליי, בהמשך הערב אני רוקד, צורח את המילים של השירים ביחד עם כולם, מחייך הרבה ולא אכפת לי אם מישהו מסתכל.
אבל לא בכל מכיר- לפעמים אני מעדיף לשבת בצד ולהינות פחות.
אבל לא בכל מכיר- לפעמים אני מעדיף לשבת בצד ולהינות פחות.
ילדים בגילי לא מבינים את העניין, גם הרבה מבוגרים לא.
זו מוסכמה חברתית שמי שלא שותה הוא לא בוגר מספיק, לא משוחרר מספיק, לא חלק מספיק מהחברה.
לכן אני מקבל הרבה שאלות באירועים כאלה על נושא השתיה- האם אני שותה, מה הסוג האהוב עליי, למה אני לא שותה וכדומה.
לרוב אני עונה בכנות אבל ללא הסיפור השלם- אני שותה לפעמים, אני מאוד אוהב וויסקי אבל לפעמים אני אעדיף סוגים של יין אדום על פני וויסקי ואני לא שותה כי אני לא רוצה להיות שיכור כאן.
וויסקי הוא המועדף עליי ללא ספק, למרות שלא שתיתי כבר המון זמן.
כל סיפור השתייה שלי הגיע לקיצו בעקבות וויסקי- סיימתי בקבוק בלי לשים לב והחזרתי לארון האלכוהול.
בשבת בצהריים אבי רצה להרים כוסית עם דוד שלי וגילה את הבקבוק הריק.
מאז הוא החל לחשוד בי ופיקח יותר על עניין השתיה.
המשכתי לשתות כשהייתי לבד בבית, אבל מאז הבנתי שאני צריך לקחת את עצמי בידיים.
אני מגלגל עיניים על תרבות השתיה הזו ואיני רוצה להיות חלק ממנה, אבל אף אחד לא יכול להבין את מה שעברתי פעם, אף אחד לא מבין כמה האלכוהול היה מפלט קסום לרגעים.
באחת מהשיחות רצופות השאלות בנושא השתיה סיפרת לחברים קרובים מהמגמה שלי על ההתמכרות והגמילה.
הם צחקו.
אף אחד לא לוקח ברצינות אדם שמספר שנגמל משתיית אלכוהול בגיל 14, בטח לא כשהבנאדם שמספר את זה נחשב כטיפוס שלא שותה, כ"חנון", "ילד טוב".
הם צחקו.
אף אחד לא לוקח ברצינות אדם שמספר שנגמל משתיית אלכוהול בגיל 14, בטח לא כשהבנאדם שמספר את זה נחשב כטיפוס שלא שותה, כ"חנון", "ילד טוב".
מאז זו הייתה הבדיחה למשך כמה ימים- אלכוהוליזם, וויסקי, התמכרויות וגמילות.
זו הייתה חוויה קשה מבחינתי, ובכלל, כל השנים ההן היו לא פשוטות בשום צורה.
אבל אנשים לא יכולים להכיל את מה שאני הכלתי אז, אפילו לא את מה שאני מכיל היום.
זו הייתה חוויה קשה מבחינתי, ובכלל, כל השנים ההן היו לא פשוטות בשום צורה.
אבל אנשים לא יכולים להכיל את מה שאני הכלתי אז, אפילו לא את מה שאני מכיל היום.
אז אני כבר לא מצפה.
כנראה אני לא אהיה זה שישנה את העולם, אין לי את הרצון או היכולת לשנות את צורת החשיבה של אנשים אחרים.
אלכוהול כנראה ימשיך להיות מדד בגרות בעיני רבים, ימשיך להוות נושא שיחה מרכזי, ואני אמשיך למצוא את דרכי מחוץ לשיחות האלו.
העולם הוא במה וכולנו עבדים של מוסכמות חברתיות.
;){kind=link}