חופשה ספונטנית, התעוררתי בבוקר, ארזתי, ונסעתי עם שניים מאחיי.
החופשה תוכננה לארבעה ימים והמטרה היחידה בה היא להנות בבריכות ובחופים, עד כה המטרה הושגה.
פעם לא סבלתי חופים ובריכות- החול, החום, האנשים..
כנראה שהשנאה שלי לים נבעה מחוסר היכולת שלי להיות חלק מהעניין- חוסר היכולת ללבוש בגד ים, להיכנס למים, ולהנות.
פעם לא סבלתי חופים ובריכות- החול, החום, האנשים..
כנראה שהשנאה שלי לים נבעה מחוסר היכולת שלי להיות חלק מהעניין- חוסר היכולת ללבוש בגד ים, להיכנס למים, ולהנות.
היום, כעבור 8 חודשים מאז הניתוח שלי, אני מרגיש באמת משוחרר.
אני יושב על החוף ומוריד את החולצה, ואין לי שום ביינדר שמפריע, ואני נכנס למים, וכשאני יוצא הרגליים שלי מתמלאות בחול ואבנים קטנות, וטוב לי.
אני יושב על החוף ומוריד את החולצה, ואין לי שום ביינדר שמפריע, ואני נכנס למים, וכשאני יוצא הרגליים שלי מתמלאות בחול ואבנים קטנות, וטוב לי.
בדרך לאילת- ארבע שעות של נסיעה שוממה, ראיתי שיחי קקטוסים רבים.
הנה דבר שעדיין לא חשפתי בבלוג- אני חובב קקטוסים. מאוד חובב קקטוסים, ואני מגדל אותם בביתי.
לכל אחד מהם יש שם- על שמם של משוררים וסופרים (יונה וולך, פאט פארקר, מאיר אריאל, נתן אלתרמן, קארלוס רואיס סאפון, ג'רום דיויד סלינג'ר וכדומה)
כשראיתי את הקקטוסים בדרך, הם היו נראים אחרים, לרוב אני מתלהב כשאני רואה קקטוסים- אבל הפעם לא.
הבנתי שזה כמו המשל של הוורדים בסיפור "הנסיך הקטן"- יש המון קקטוסים שצומחים פרא, אבל ברגע שהקקטוס הזה הוא שלך, ברגע שאתה נותן לו שם, הוא שונה מהשאר.
הנה דבר שעדיין לא חשפתי בבלוג- אני חובב קקטוסים. מאוד חובב קקטוסים, ואני מגדל אותם בביתי.
לכל אחד מהם יש שם- על שמם של משוררים וסופרים (יונה וולך, פאט פארקר, מאיר אריאל, נתן אלתרמן, קארלוס רואיס סאפון, ג'רום דיויד סלינג'ר וכדומה)
כשראיתי את הקקטוסים בדרך, הם היו נראים אחרים, לרוב אני מתלהב כשאני רואה קקטוסים- אבל הפעם לא.
הבנתי שזה כמו המשל של הוורדים בסיפור "הנסיך הקטן"- יש המון קקטוסים שצומחים פרא, אבל ברגע שהקקטוס הזה הוא שלך, ברגע שאתה נותן לו שם, הוא שונה מהשאר.
אני מרגיש כאילו זה מה שאני עושה עם כל האנשים שקרובים אלי- אני נתן להם שם, מביית אותם אליי.
אני בטוח שיש להם שמות אחרים עם אנשים אחרים.
עוקבים אחרי המטאפורה? נראה לי שקצת גררתי אותה יותר מדי.
בכל מקרה, אני חושב שכולנו קושרים אלינו אנשים ומייצרים ככה שייכות.
אני בטוח שיש להם שמות אחרים עם אנשים אחרים.
עוקבים אחרי המטאפורה? נראה לי שקצת גררתי אותה יותר מדי.
בכל מקרה, אני חושב שכולנו קושרים אלינו אנשים ומייצרים ככה שייכות.
אני לא מעריץ גדול של אילת.
אני מעדיף קור על פני חום, צפון על פני דרום, וערים גדולות מלאות בתושבים ולא בתיירים.
אבל בכל זאת כיף לי
אני זוכר שפעם כתבתי כאן פוסט על "כיף".
פעם, עוד כשפחדתי בכלל לדבר בלשון זכר, כשלא יכולתי להתמודד עם המראה הזו שמראה כמה חופשי אני בבלוג וכמה לא במציאות.
אני מעדיף קור על פני חום, צפון על פני דרום, וערים גדולות מלאות בתושבים ולא בתיירים.
אבל בכל זאת כיף לי
אני זוכר שפעם כתבתי כאן פוסט על "כיף".
פעם, עוד כשפחדתי בכלל לדבר בלשון זכר, כשלא יכולתי להתמודד עם המראה הזו שמראה כמה חופשי אני בבלוג וכמה לא במציאות.
"ישבנו בסוכה, כי הם מקפידים. הם תקעו גרפסים וזרקו במבה זה על זה, הייתי אמורה להיגעל אבל זה היה... כיף. צחקנו אחד על השני- הם צחקו עליי שאני גברית, ואני צחקתי עליהם שהם נשיים, שהם מרכלים על בנות ומדברים באנגלית- עברית. אחר כך הגיעו הבנות. היה נחמד. נשבר עציץ בגינה וכוסות מים נשפכו, אבל היה... כיף. אחר כך הלכנו כולנו לגינה בשתים עשרה וחצי בלילה. הם באמת הצליחו להוציא אותי מהבית, מהמיטה, מהספר, מהעצב. היה מצחיק, היה נחמד, היה כיף. כיף- המילה הזו נשמעת משונה, זרה בין כל שאר המילים שאני נוהגת לומר. כיף, אני יכולה להתרגל לזה."
אני כל כך שמח שכיף לי, שטוב לי, שאני נמצא במקום כזה בחיים שלי.
אבל זה תמיד אושר חלקי, אני לא יכול להיות באמת מאושר, ויש לזה כמה סיבות:
אבל זה תמיד אושר חלקי, אני לא יכול להיות באמת מאושר, ויש לזה כמה סיבות:
- אני תמיד משאיר מקום לספק, בכל מקרה. אולי זה איזשהו מנגנון הגנה כדי לא להתאכזב בסוף. אני יודע שטוב לי, אבל אני יודע גם שזה יכול להימגר.
- אני פסימיסט, תמיד הייתי. היום אני כבר פחות, אבל עדיין.
- קשה לי להתעלם ממה שעבר עליי. וזו הסיבה העיקרית.
קשה לי להיות מאושר כשאני יודע שאני לא היחיד, כשאני יודע שיש עוד כל כך הרבה בני נוער וילדים שלא יכולים להיות מי שהם, שמפחדים להיות מי שהם, שמרגישים שהם לא טובים מספיק ולא ראויים מספיק.
אני רוצה להיות אדם טוב יותר בשבילם- להתנדב בארגונים שיתנו להם תקווה, לדאוג להיראות ולהראות שיכול להיות טוב.
ואני באמת מנסה- אבל לא תמיד מצליח.
כמו למשל בארגון האחרון ש"התחלתי" להתנדב בו כפעיל תחום מדיה, לדאוג שילדים יוכלו לקבל תקווה דרך המחשבים והניידים שלהם. הגשתי את הטפסים, קיבלתי הרשאות פרסום ברשתות החברתיות של הארגון, ולא הצלחתי לכתוב אפילו לא פוסט אחד.
פתאום אין לי מילים. ומי אני- בלי המילים.
אני רוצה עולם טוב יותר שבו האושר הוא לא משאלה אלה עובדה ברורה לכל.
חזרנו עכשיו מארוחת הערב בחדר האוכל, אחי קידש על היין בעוד בכיסי שלושתינו פלאפונים ניידים. שני אחים דתל"שים ואני- שחצי פה וחצי שם.
קשה לי לשחרר מהדת, בעיקר כי אני לא מרגיש שנתתי לזה באמת צ'אנס אף פעם, אבל גם כי אני מרגיש צורך להוכיח שאפשר להיות להט"ב ודתי.
שמירת השבת קשה לי במיוחד, וגם לבית הכנסת אני בקושי הולך כי אני מרגיש כמו האדם היחיד בשכונה הדתית הזו שלא זוכר את התפילות בעל פה, שלא מכיר את מנהגי התפילה בעל פה, ולא בטוח מתי לשבת ומתי לקום.
קשה לי לשחרר מהדת, בעיקר כי אני לא מרגיש שנתתי לזה באמת צ'אנס אף פעם, אבל גם כי אני מרגיש צורך להוכיח שאפשר להיות להט"ב ודתי.
שמירת השבת קשה לי במיוחד, וגם לבית הכנסת אני בקושי הולך כי אני מרגיש כמו האדם היחיד בשכונה הדתית הזו שלא זוכר את התפילות בעל פה, שלא מכיר את מנהגי התפילה בעל פה, ולא בטוח מתי לשבת ומתי לקום.
אני אוהב לדעת, להיות בשליטה, לצפות את מה שהולך להגיע.
השעה היא 21:38, תכף נצא לטייל, אולי נלך לחוף, אני אוהב חופי יפ בלילה- הם שקטים יותר וריקים יותר, נותנים הרגשה נקיה יותר.
השעה היא 21:38, תכף נצא לטייל, אולי נלך לחוף, אני אוהב חופי יפ בלילה- הם שקטים יותר וריקים יותר, נותנים הרגשה נקיה יותר.
שיהיה שבוע טוב בלוגר,
Thelse
;){kind=link}