עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  

אודות
רגש הוא רק באג בתוכנה?

בן 17, לפעמים 7, לפעמים 70.
משתדל לחיות את ההווה אבל חי הרבה את העבר וחושב רבות על העתיד.
חולם אבל אף פעם לא מעופף.
בעיקר כותב.

מוזמנים ומוזמנות לדבר איתי במייל-
Smoothcriminaln@walla.com
It gets better
קלישאתי, אני יודע.
דברים נראים שונה מפרספקטיבת הזמן.
בבלוג שלי תוכלו לראות את זה באופן ברור.
בבקשה אל תקראו את הפוסטים הישנים וחסרי התקווה כמעוררי השראה.
תסתכלו על השינוי כמעורר השראה.
תבחינו בשינוי ותאמינו בו.
ואם תרצו לדבר עליו- אני כאן.
כל הדברים היפים באמת

כָּל הַדְּבָרִים הַיָּפִים בֶּאֱמֶת
מִתְגַּלִּים בִּזְמַנָּם
הָאִטִּי
הַבִּלְתִּי מִתְחַשֵּׁב

דניאלה ספקטור

12.9.18

12/09/2018 10:26
Thelse

02:37


נראה לי שכבר ויתרתי על להירדם באופן נורמטיבי היום בעצם הדלקת המחשב וההחלטה לכתוב.
אני לא מרגיש מאוד טוב בימים האחרונים, כנראה מדובר בשפעת, ולמרות זאת העניין לא מונע מאימי להאשים את הימנעותי מאכילת בשר.
לפני שהחלטתי לכתוב נשענתי על חלון חדרי המשקיף על ההרים והערים הקרובות.
החלון ההוא הפך למקום האהוב עליי בבית ורוטינת הלילה שלי כוללת לרוב ישיבה עליו, עם אזניות ומוזיקה טובה, לנוף האורות המנצנצים של ערי השרון.
במבט מטה ניתן לראות את אזור בית הכנסת השכונתי, מלווה בגני שעשועים לילדים המשתעממים מהתפילות הארוכות.
במהלך החג לא היה רגע בו הבטתי מהחלון ולא היו ילדים בגינה- במהלך היום הצעירים שבילדים ובלילות אותה גינת שעשועים מהווה מקום מפגש לילדים מגילאי 11 לערך ועד 20, ולעיתים אף מבוגרים יותר. אבל כעת כשאני מביט מטה מהחלון עומדת הגינה שוממה וחשוכה. הלילה חל.

במהלך החג הגעתי לבית הכנסת.
אלו המכירים אותי בהיכרות שטחית יראו בהגעתי לבית הכנסת כדבר מובן מאליו בשל הכיפה שלראשי כדרך קבע, אולם אלו המכירים אותי היטב יודעים שהגעתי לבית הכנסת נדירה ביותר.
כשאני מגיע להתפלל, לרוב בחגים, הכל מתנהל כשורה ואינני חש באי נוחות מצד המתפללים האחרים, אולם בהיבט הדתי אני חש במבוכה גדולה.
את התפילות שכולם יודעים בעל- פה אינני מכיר, את המנהגים איני מזהה.
וחרדה, כמו שהיא, מוצאת את הדרך לגרום לי להרגיש שכולם רואים, שכולם יודעים.
אבי מנסה לנסוך בי בטחון באצבע מכוונת מדי פעם על דפי הסידור או מחזור התפילה ובהסברים קצרים הנלחשים על האוזן, ואני מעריך זאת מאוד.
יחד עם זאת, בהגיענו חזרה הביתה הוא נוהג לספר לי איך "תפס את מר ____ בוהה בי", דבר שמחזיר אותי בכמה צעדים אחורה מבחינת נוחות בהגעה לבית הכנסת.
אני יודע שככה היא טרנספוביה, כשאתה מסתכל היא מתחבאת, אבל זה לא מעיד על היעדרה.

הכיפה לראשי היום מזה שלוש שנים.
כשיצאתי מהארון לקראת כיתה ט לא חשבתי בכלל על סוגיית הדת בהיותי אתאיסט דתל"ש מזה שנים, אולם כשבאחת מארוחות החג ציינו הוריי שעלי לשים כיפה לראשי עבור הקידוש אני נעניתי בשמחה.
אני חושב שהכיפה סמלה עבורי את האפשרויות הרבות, את ההתחלה החדשה.
רק לאחר שהכיפה התקבעה על ראשי החל לבצבץ בי שביב אמונה באורח החיים הדתי.
איני מעוניין בדתיות הפנאטית בדרכה חינכוני בבתי הספר במשך שמונה שנים, אני מעוניין בדתיות הגמישה אליה התחנכתי מבית, באורח דתי המאפשר לאחיי הגדולים לצאת בשאלה ולשלב את אורחות חייהם החילוניים באורח החיים הדתי בבית. זו במסגרתה רב הקהילה פסק ללא ספקות שמקומי בבית הכנסת לצד אבי בעזרת הגברים.
אך יחד עם הרצון שלי לדת המודרנית הזו, דווקא אופי זה של הדת מרחיק אותי ממנה.
במשפחה שלי אין נורמה של הליכה לבית הכנסת באמצע השבוע. התפילות הן שחרית מדי בוקר בבתי הספר ותפילות השבת בשישי בערב ובשבת בבוקר.
אני, שאיני לומד בבית ספר דתי, לא מתפלל בבקרים, ועל כן לא מתפלל באמצע השבוע.
לפעמים אני רוצה להוציא את הסידור שלי מהמדף ולהתפלל טרם הלימודים, אבל אני יודע שהדבר ירים גבות רבות בבית וישים אותי ללעג.
אותו הדבר מתקיים בנושא שמירת השבת- כבר מעל לארבע שנים בהן איני שומר את השבת, אולם אני מאוד מעוניין בכך.
מדי פעם אני שומר שבת, בעיקר כשאני לא במסגרת המשפחתית (טיולים של בית הספר, חברים וכדומה). אני מרגיש כאילו האופי המאפשר מונע ממני אפשרויות, מונע ממני את הדת ביומיום.

היום בשעת הצהריים, כאשר ילדים קטנים מילאו את גינת השעשועים שעל יד בית הכנסת, הבחנתי בדמות רחוקה יותר, מהצד השני של הגינה, יושבת על מעקה המדרכה בגבה אליי ומביטה הלאה מתחומי הבתים. זהות האדם אינה ידועה לי, אך הרגשתי באיזה חוט מקשר בין שנינו, המביטים, מהמקומות השונים ומהחיים השונים שנינו הגענו אל אותה נקודת זמן של הסתכלות הלאה מתוך הלבד הרגעי.
כמה פואטי הלבד וכמה פואטית ההתבוננות.
וכמה פואטית הזרות בעת שיתוף רגע.

LonelyGirledyaשאריות של החיים
LonelyGirl
12/09/2018 18:54
היחסים שלי עם הדת התערערו בירידה מאוד חדה. אני זוכרת שבגיל 14 נורא התקרבתי לדת והשתדלתי לשמור שבת, ובגיל 15 כבר הפסקתי לשמור שבת (עם חברים גם כשרות) ובגדול הפסקתי להאמין בכלל. זה מצחיק, כי אני לא זוכרת אפילו מה הוביל אותי לשינוי הקיצוני והמהיר הזה, אז גם אין שום דבר שמונע ממני להתקרב שוב לדת. אבל מצד שני גם אין בי איזשהו דחף עז לחזור אליה. אני חושבת בדיעבד שזה נבע בעיקר מההרגשה שהדת עומדת בין המשפחה שלי ובין הקבלה את מי שאני, אבל כיום אני יודעת שזה לא נכון.
ואני מאוד אוהבת חגים, מאוד אוהבת את הביחד המשפחתי, גם בלי להאמין לגמרי.
לאחרונה הבנתי שבדת, כמו בכל דבר אחר, יש צדדים טובים ופחות טובים, והחוויה שלנו אותה לפעמים נובעת מההסתכלות על הצדדים היפים והתמקדות בהם תוך קבלה והבנה שיש צדדים פחות טובים. אני שמחה לראות שזה תופס אותך, בעיקר כי אני מכירה אותך עוד מהתקופה שלמדת באולפנה.
ואני גם מאוד אוהבת את ההתבוננות הזו. אני חושבת שכל דבר יכול להיראות מעט פואטי אם יודעים איך להסתכל עליו :)
אוהבת ♥
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה:

קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון