עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  

אודות
רגש הוא רק באג בתוכנה?

בן 17, לפעמים 7, לפעמים 70.
משתדל לחיות את ההווה אבל חי הרבה את העבר וחושב רבות על העתיד.
חולם אבל אף פעם לא מעופף.
בעיקר כותב.

מוזמנים ומוזמנות לדבר איתי במייל-
Smoothcriminaln@walla.com
It gets better
קלישאתי, אני יודע.
דברים נראים שונה מפרספקטיבת הזמן.
בבלוג שלי תוכלו לראות את זה באופן ברור.
בבקשה אל תקראו את הפוסטים הישנים וחסרי התקווה כמעוררי השראה.
תסתכלו על השינוי כמעורר השראה.
תבחינו בשינוי ותאמינו בו.
ואם תרצו לדבר עליו- אני כאן.
כל הדברים היפים באמת

כָּל הַדְּבָרִים הַיָּפִים בֶּאֱמֶת
מִתְגַּלִּים בִּזְמַנָּם
הָאִטִּי
הַבִּלְתִּי מִתְחַשֵּׁב

דניאלה ספקטור

לפעמים אני שוכח שאני שונה.

01/10/2018 01:56
Thelse
לאחרונה אני כבר לא רואה את עצמי כחריג בחברה שלי.
ייתכן שזה קשור בתפיסה שלי את עצמי אחרי כל כך הרבה זמן על הורמונים ולאחר ניתוח להסרת החזה, ייתכן גם שזה קשור לחברים הקרובים והמקבלים שמקיפים אותי.
אבל לאחרונה אני אפילו שוכח שאני טרנסג'נדר, ורק לפעמים, כשאני צריך ללכת לשירותים בטיולים או כשהנושא עולה מול אנשים חדשים, אני נזכר.

תמיד פחדתי לשכוח את הזהות שלי כי ידעתי שזה קורה להרבה אנשים- ברגע שהקושי נעלם, קל לשכוח שאי פעם הוא היה.
מאוד חשוב לי לשמר את זכרון הקושי כדי שתמיד יעמוד לנגד עיניי הצורך לעשות שינוי.
אז זה לא סוג כזה של שכחה. אני זוכר טוב מאוד את מה שעברתי ומייצג באופן יומיומי את הזהות שלי, אבל זה סוג אחר של שכחה.
שכחתי שזה לא נחשב "נורמלי". שכחתי שאני חריג.

יש מסורת משפחתית בערב שמחת- תורה בבית שלי- את ארוחת החג אוכלים יחד עם כמה משפחות אחרות שאנחנו חברים שלהן ומשתכרים מאוד.
זה תמיד היה הקטע של האחים הבכורים למשפחות האלו- רובם בגילאי 20-24 כיום, שהיו משתכרים מאוד ואחראיים על הבידור של הערב עם דברי תורה מאולתרים וחיקויים.
אבל הפעם רבים מהקבוצה הזו לא הגיעו והערב דעך מאוד מהר, כשרובנו צלולים לחלוטין.
תרבות השתיה הזו קשה לי בגלל העבר שלי עם משקאות חריפים אז שתיתי רק את הבירה שאני אוהב ולימונצ'לו שאחי אתגר אותי לשתות בהיעדר ידיעתו שאני הוא זה שרוקן לפני כמה שנים את בקבוק הלימונצ'לו בבית, יחד עם שאר הליקרים ובקבוקי הוויסקי.

לארוחת החג השנה הצטרפו שתי אורחות חדשות- חברה של ילד בגילי וחברה של ילד שקטן ממני בשנה.
שני הזוגות האלו מתגאים בחצי שנה של זוגיות, ולמרות שהזוגיות שלי קלוקלת עברו כבר שנתיים וחצי מתחילתה, אך בן זוגי מעולם לא הוזמן לארוחות החגיגיות האלו, ויתר על כך, מעולם לא הוזמן לארוחת שבת בביתי.
ניסיתי לחשוב מדוע זה כך, הרי המשפחה שלי מאוד מקבלת אותי כיום וכך גם החברים והסביבה, אז מדוע שבן זוגי לא יוזמן כשאר בני ובנות הזוג שסעדו עימנו במהלך השנים?
העניין התבהר לי מהרגע שהתחלתי להסתכל.

בתור התחלה, כשהתחלתי לצאת עם אותו הבחור לפני שנתיים וחצי השכן שלי, אותו אחד שהביא את החברה שלו לארוחה היום בערב, דאג להפיץ את הזוגיות שלנו ותמונות ישנות של בן זוגי בקבוצת וואטסאפ של החברים והפך אותנו ללעג בשל היות שנינו גברים טרנסג'נדרים.
אבל זו לא הייתה הומופוביה, כולם דאגו להזכיר לי, זה היה רק ילדים מתנהגים כמו ילדים.
הדבר הנוסף שהבחנתי בו הוא שבני גילי משתתפים בהכנת הבשר על המנגל ונקראים לתפקיד במהלך הארוחה כמו משמרות. מדובר בחלק מהתרבות המצ'ואיסטית של תאוות בשר, סלפיז בחדר הכושר ותחרות של מי אוכל הכי הרבה חלבונים ומרעיב את עצמו הכי טוב במהלך היום.
אני סולד מהתרבות הזו, והצמחונות שלי מרחיקה אותי ממנה בין כה וכה, אבל מפריע לי שמעולם לא נקראתי לעזור כמו כל בני גילי, הזכרים כמובן, בהכנת האוכל.
גם המחמאה "איזה גבר" שהוריי מרעיפים על אחי בכל פעולה פיזית במקצת שהוא עושה מפריעה לי בהיעדרה כלפיי. בסופו של דבר העבודה שלי דורשת ממני עבודה פיזית רבה, אבל בבית אני נתפס כחלש וחסר יכולות פיזיות.
אני בכל זאת עוזר פי כמה מכל אחד מאחיי, אבל תמיד מתוך יוזמה אישית.

התחושה הזו האפילה על הערב שלי, מה גם שגם ככה תחושות נחיתות אופפות אותי בתקופה האחרונה בהרגשתי כנספח בבית וכאופציה שנייה. (התחלתי לכתוב על זה בשבוע שעבר, אולי עוד אמשיך ואעלה את זה לבלוג).
תכננתי ללכת הביתה מוקדם ולסיים את הערב, גם ככה הייתי עייף, אבל החלטתי להישאר עוד קצת וללכת לפגוש חברים.

זה מנהג בשכונה הדתית שלנו שבימי שישי בערב ובערבי חג נפגשים לאחר הארוחה ברחבת בית הכנסת ובגינת המשחקים הצמודה לבית הכנסת ומבלים שם יחד, לרוב לפי קבוצות גיל, אבל גם מתערבבים הרבה פעמים.
אז הלכתי לשם עם החברים מהארוחה ופגשתי שם בחברים שלא ראיתי כבר הרבה זמן ונהניתי מאוד.
הפעם התערבבנו בקבוצות הגיל ומצאתי את עצמי מנהל שיחה עם מישהי שאני לא מכיר. היא צחקה הרבה וחייכה, ומסתבר שהיא מכירה אותי (לא חכמה כשאתה יוצא מהארון במקום קטן כל כך), אבל אני אפילו לא יודע איך קוראים לה.

כבר הרבה זמן שאני חושב שיהיה נכון עבורי לצאת עם מישהי.
אני כבר לא רואה בבן זוגי בן זוג ואני מצפה להיפרד ממנו באופן סופי בקרוב, מערכת היחסים שלנו לא בריאה מספיק בשביל להקרא מערכת יחסים.
אני מוצא חיבור בקלות עם נשים, בעוד שהתקשורת עם גברים קשה לי יותר לאחר שנים שחייתי כבחורה והייתי מוקף בבנות, ואני מחפש במערכת יחסים רגישות רבה שכרגע אני מאמין שיהיה לי קשה מדי לאתר בבחור.
מערכת היחסים שאני שבוי בה כעת רק הראתה לי מה אין לי ומה אני רוצה שיהיה לי, ועכשיו אני מרגיש את הצורך בזוגיות אמיתית ובריאה.
אבל הכל רק יותר מסובך וכל פתרון מביא איתו המון בעיות חדשות.
מציאת זוגיות כאדם טרנס היא קשה, מעטים האנשים שמחפשים קרבה נפשית שלא בהכרח קשורה לקרבה הפיזית, ומעטים הם האנשים שיכולים להתאהב ללא משיכה, או להימשך אליך כמי שאתה. הבעיה רק מתפתחת כשמדובר בסביבה דתית, כי הרי מי תרצה להיות ההיא שיוצאת עם הטרנסג'נדר, ואיך ההורים יקבלו ואיך הסביבה תגיב.

הקושי הרציני שלי בסיטואציה הזו, בכל מחשבה על זוגיות, היא ההכרה בהיותי שונה, מקרה חריג שדורש יחס מיוחד.
זה לא סתם כמו כל הזוגות האחרים, זה לא פשוט להתאהב, או פשוט לרצות להיות ביחד, או פשוט לזרום עם הדברים.
זה מאוד לא פשוט, זה מאוד מורכב. זה שונה.
ואני לא רואה בעצמי שונה, או חריג. אני רואה את עצמי כאדם מן השורה, שגרתי בכל מובן. קצת ביישן, קצת מופנם, אולי אפילו חנון.
אני מרגיש ראוי לסיפור אהבה של דיסני, משהו קסום וזורם שאפשר לראות שוב ושוב. משהו שמעלה חיוך.
אבל זה כי לפעמים אני שוכח שאני שונה.
לפעמים אני שוכח שהסיפור שלי הוא קצת אחר.
ואולי מוטב לי לשכוח כמה שאפשר.

שאריות של החייםedya
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה:

קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון