עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  

אודות
רגש הוא רק באג בתוכנה?

בן 17, לפעמים 7, לפעמים 70.
משתדל לחיות את ההווה אבל חי הרבה את העבר וחושב רבות על העתיד.
חולם אבל אף פעם לא מעופף.
בעיקר כותב.

מוזמנים ומוזמנות לדבר איתי במייל-
Smoothcriminaln@walla.com
It gets better
קלישאתי, אני יודע.
דברים נראים שונה מפרספקטיבת הזמן.
בבלוג שלי תוכלו לראות את זה באופן ברור.
בבקשה אל תקראו את הפוסטים הישנים וחסרי התקווה כמעוררי השראה.
תסתכלו על השינוי כמעורר השראה.
תבחינו בשינוי ותאמינו בו.
ואם תרצו לדבר עליו- אני כאן.
כל הדברים היפים באמת

כָּל הַדְּבָרִים הַיָּפִים בֶּאֱמֶת
מִתְגַּלִּים בִּזְמַנָּם
הָאִטִּי
הַבִּלְתִּי מִתְחַשֵּׁב

דניאלה ספקטור

נפש בריאה בגוף ___.

30/10/2018 00:42
Thelse
אני לא מרגיש חי כשאני רץ.



אני מאוד מנסה להרגיש את החופש שבריצה, את הרוח הקרה עליי, את הדופמינים המופרשים למוח.
אבל כל מה שאני חושב עליו זה על הנשימות הכבדות והמוּדָעוֹת שמסתבכות לי בתוך עצמן, ועל הבטן הכבדה שלקראת סוף הריצה תמיד מרגישה כאילו הכפילה את עצמה ומשקלה כמו מפיל אותי לקרקע.

אני לא שמן, וגם אף פעם לא הייתה לי תפיסה של השמנה כמשהו שלילי, להיפך, בעבר רציתי כל כך להשמין.
הפריעה לי ההשקפה של העולם שכדי לפצות על שמנופוביה צריך להתקיף את הרזון, הפריע לי הכאב בניסיון להישען על משענת הכסא בכיתה, הפריעו לי העצמות הבולטות מול המראה והפריע לי הכל באיך שהרזון היה נראה עליי, כאילו הופך אותי ליותר נשי ולפחות נוכח במרחב.
ואז צמחה לה הכרס, בדיוק כשכבר התחלתי להשלים עם היותי הקטן בחבורה, הרזה בין האנשים שגודלם מכפיל את שלי.
מהחבר שלא יכול לזוז אחרי משולש פיצה אחד, הפכתי לחבר שכל הזמן רעב, שכל הזמן אוכל שטויות.
אז בהתחלה עליתי חמישה קילו, ואז עוד שניים, ומי יודע כמה עוד, ולאט לאט, בלי ששמתי לב, הפסקתי להיות החבר הקטן.

אז ניסיתי להתחיל לרוץ אבל אחרי כל כך הרבה שנים בלי שום פעילות ספורטיבית מלבד תקופה קצרה של רכיבה על סוסים לא הצלחתי לעמוד ברף שהצבתי לעצמי, לא יכלתי להפסיק להשוות את עצמי לרצים האחרים.
קשה לי לעשות ספורט במרחב.
זה התחיל כקושי כללי של קיום במרחב, מודעות מוגברת לכל תנועה, לכל נשימה, לכל מבט.
לפעמים זה התבטא בחרדה, לפעמים סתם בהליכה מהירה כדי לעבור את טווח הראיה של האנשים.
וזה המשיך לקושי ספציפי בספורט, בדגש שמושם על הגוף, באיך שהגוף שלי תופס את המקום במרחב בצורה לא פרופורציונלית של הרבה נפח והיעדר גובה.
אז החלטתי לצאת בלילה, זו גם ככה שעה שבה אני ער במיטה, וזו שעה בה הרחובות פחות עמוסים ברצים.

אז היום הרגשתי טיפה יותר חי, טיפה פחות מודע לריצה.
השתדלתי להתעלם מנוכחותם של העוברים והשבים ברחוב, להיות בתנועה ולא לנסות לזהות פרצופים.
אבל שוב אני מרגיש שמן כשאני חוזר הביתה, כשאני מסתכל במראה ולא רואה את מי שהייתי רוצה לראות שם.
אני יודע שאני צריך להגיע למכון הכושר כדי להשיג את התוצאות שאני רוצה, אבל יש שם יותר מדי פרצופים מוכרים ושיפוטיים, ואני רק צריך את הלבד שלי כדי לצבור ביטחון.

תכננתי לכתוב בפוסט גם על החורף, וכמה שאני שמח שכבר הגיע, ורציתי לכתוב על הלימודים, ועל החברים, ועל שאר הדברים שקורים כרגע בחיי חסרי המנוחה.
כנראה שהעליה שלי במשקל מפריעה לי יותר כרגע, כי כשניגשתי לכתיבה המחשבות האלו השתלטו על הכל.
אולי בפעם אחרת.


שאריות של החייםהדס
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה:

קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון