היא חייכה לעצמה, היא הרגישה את ההשראה מתעוררת בתוכה.
היא הרגישה את השורה הראשונה של הספר הבא שלה מהדהד בראשה.
בדרך כלל שורה כזאת מובילה לסיפור עצוב ומדכא. שבסופו, גיבור הסיפור מתאבד. אבל לא אצלי. הסיפור שלי יהיה שמח.
היא פתחה את העיתון וקראה את הטורים הקבועים של קרן פלס ודנה שפקטור בסוף העיתון. וכשגמרה, דיפדפה לתחילתו וקראה את הטור של חנוך דאום, לאחר שגמרה את מלאכת קריאת הטורים היא דיפדפה חזרה לעמודיו האחרונים של העיתון וקראה את ההורוסקופ.
זה תמיד אותו סדר. זה תמיד אותו דבר.
לאחר שגמרה הניחה את העיתון לצידה על הספה החומה ועינייה ננעצו בנוף המדהים שנפרס לפניה. השמיים היו צבועים בתכלת ומעט סגול. העננים בכתום, מכיוון שהשמש הסתתרה מאחוריהם, והעצים הירוקים היו ירוקים מתמיד.
היא לקחה לידייה את הספר שנח על הספה כמעט שעתיים, פתחה בעמוד שבו נעצרה, 161, ונשאבה לתוכו. היומיים האחרונים שלה היו משעממים למדי, כל יום היה זהה לקודמו כזוג תאומים. אתמול בערב היא יצאה עם חבריה לגינה ולראשונה, כמה שנים, היא הרגישה בטוחה בחברתם. ועד לשעות הקטנות של הלילה הם צחקו להם יחד בגינה הציבורית של היישוב.
אין ספק שהשבת הזאת התישה אותה. השעמום הבלתי פוסק אך גם ההתרעננות וההתחדשות ששררו באווירה.
הדבר הראשון שעשתה ברגע שהשבת יצאה היה לאחוז שוב בפלאפון שלה ולכתוב בבלוג את השורה הבאה-
'נעלייה נקשו על מדרגות העץ החומות'
;){kind=link}