"החלטתי שהגיע הזמן לעזוב" הוא ממשיך בסיפור על עזיבת אישתו ומשפחתו, והמעבר לעיר הגדולה.
'אתה כאן רק כדי ללמוד' אמרתי לעצמי, משכנע את עצמי שלא כולם מגיעים לסופים רעים כאלה. ושיש לי סיכויי לסוף טוב.
עזבתי את המועדון והתחלתי ללכת לכיוון הבית שלי. הוא לא היה רחוק. בסך הכל כמה רחובות מהמועדון. זה היה בית בעל קומה אחת, חמישה חדרים ומטבח. גרתי שם עם החברה הקודמת, שגם היא עזבה באיזשהו שלב, כמו כל האחרות.
בערך מאמצע הדרך הצטרפו להליכה שלי זוג צעיר. בסביבות שנות העשרים לחייהם. הם הלכו על הכביש, אני על המדרכה.
הם היו מסוממים, או שיכורים, או אוהבים. עוד לא החלטתי.
כשטיפסתי על המדרגות חרחוב שלי, המדרגות שנבנו שם אחרי מלחמות רבות עם המועצה, שמשום מה לא הסכימה לבנות אותן, נפרדתי מהזוג הצעיר, שבשלב זה החלטתי שהם שיכורים, ומסוממים מאהבה. הם המשיכו בדרכם מלאת הצחוק, ואני המשכתי בתהיות שלי, רק שהפעם הן לא היו עליהם.
חיפשתי לי מקום עם יום כדי לנשום בו את הלילה. או מקום עם אור לחוש בו את החושך. כמובן שמקום המפלט היה חדר השינה שלי.
נשכבתי על המיטה באנחה כבדה, שהזכירה לי שהשנים ממשיכות לחלוף.
לאחר התלבטויות רבות, ניגשתי למראה ובחנתי את פניי.
לא היה סימן לשום שערה לבנה. וקמטים לא נראו על פניי.
בסך הכל, נראיתי כמו שכל בן אדם בגילי אמור להיראות.
שיער בעל צבע אחיד, חולצת טריקו, חצקונים קטנים פה ושם..
בסך הכל, נער בן שמונה עשרה.
לא.. זקן בן שמונה עשרה..
;){kind=link}