ואיך אפשר שלא לעשות זאת כשהמראה תופסת קיר שלם מחדרה שקטן גם ככה. שפתיה התעקמו כלפי מטה בחוסר שביעות רצון כשראתה שהיא נראית בדיוק כפי שנראתה אתמול. שערה החלק היה נפוח אך יפה, אפה נשאר גדול, בדיוק כמו אפו של אביה. נמשים על הלחיים, ריסים ארוכים, ומבט כועס.
ליוויתי אותה במהלך כל היום. איך נסעה לבית הספר הדתי לבנות שבו היא לומדת, איך חזרה הביתה עם מבט כועס ומיואש עוד יותר ממה שהיה, הניחה את התיק בבית הגדול והתחפרה לה בחדרה. שולפת את הפלאפון מכיסה ומקלידה את רגשותיה. איך הוריה דרשו שתעלה לקומה העליונה ותעביר את הערב בחברת משפחתה, איך ישבו יחד וצפו בתוכניות טלויזיה, ואיש אינו שואל לשלומה, איך הלכה לישון עם דמעות שמציפות את עיניה, ובעודה חושבת על האדם שהיא אוהבת, ואיך חייה היו יכולים להיראות היה שוקעת בשינה, ומתעוררת לעוד יום רגיל שחוזר על עצמו שוב ושוב.
היא מרגישה שונה.
היא יודעת מתי היא מתבגרת. היא מרגישה את זה פשוט.
היא מרגיקה חוסר תיאום בין גופה לנפשה, והיא צודקת.
ציפית לראות על פניה קמטים, וששיערה יהיה לבן כשלג יורד, לפני שבני האדם מלכלכים אותו.
ציפיתי שתלבש חליפה, ולא חצאית.
שתלך לעבוד, במקום ללמוד.
שתתפלסף בקול, ולא בסתר כאילו זה פשע.
אחרי יום שלם שליוויתי אותה, וראיתי את כל חייה.
החלטתי לקחת אותה איתי, שתיהיה אצלי ותנוח מהמציאות הנוראה.
שתשב על ענן, מלווה בטובים שבמלאכיי, ותשיר איתם שירים ישנים. והם ישוחחו ביניהם על אה ועל דה ועל מדוע אנשים חיים.
;){kind=link}