אין לי כוח לכלום.
אני כבר לא רוצה לקום בבוקר.
מה קורה לי?! לעזאזל.
אני בוכה יותר מדי.
מה הם היו אומרים אם הם היו רואים את זה?
קשה לי יותר. סתם ככה. פתאום.
אני נשאבת למקום שאני לא רוצה להגיע אליו.
אני לא רוצה למות. אני חושבת.
אבל אני לא רוצה לחיות ככה.
אולי כדי פשוט לקחת שואב אבק, ולשאוב את כל המחשבות שלי החוצה.
ילדה בת שתיים עשרה לא צריכה לשאול את עצמה שאלות קיומיות.
ילדה בת שתים עשרה לא צריכה לשאול את עצמה שאלות על קיומו של אלוהים.
ילדה בת שתיים עשרה לא צריכה לשבת בבית בזמן שאחרים נלחמים בשבילה.
אבל לעזאזל. אני לא ילדה. ואני כבר לא בת שתיים עשרה. וגם אף פעם לא הייתי בגלל האופי המזדיין שלי.
בזמן שחברותיי למדו בלט, אני למדתי לחשוב מחוץ לקופסה כדי שיפסיקו להתקיל אותי בשאלות.
בזמן שחברותיי יצרו קשרים חברתיים אני למדתי חשבון ואנגלית, כדי שאני אוכל לעוף מכאן כבר.
בזמן שחברותיי למדו- ציירתי.
בזמן שחברותיי דיברו- שתקתי.
בזמן שחברותיי שיתפו- הסתרתי.
בזמן שחברותיי אמרו- חשבתי.
ובזמן שכולן נהנו, אני חשבתי מהי משמעות קיומי.
אז למה אני כאן? למה אני במצב הזה? ולמה אף פעם לא קיבלתי תשובות?!
;){kind=link}