אני מודה כי לא תמיד אני הייתי כן.
אני מודה שלפעמים גם נהניתי כשהרשו לי את הכל.
אני מודה שלא תמיד היה כל כך אכפת.
אני זוכר שגם צחקתי על עצמי מעט.
אני מודה שצברתי ניסיון מזוייף מספרים.
אני כותב כי לא ידעתי איך לומר את זה.
אני מודה כי הכתיבה היא בשבילי רק הד.
אני שומע איך כולם עוזבים, רואה איך מדברים..
אני מודה שלפעמים אני מרגיש שייך.
לפעמים אני יושב עם הבנות על הבר.
ומרים כוסית של רעל מוגז, כי בגיל הזה, זה מה שמותר.
אני מודה שלפעמים גם יש לי רגשות.
אני מדחיק אותן הצידה כמו טעויות.
אני מודה שכבר קיוותי לא להרגיש כלום..
אני מודה שלפעמים אני נשרפתי שוב.
אני בדקתי אם חזרה לי תחושת הכאב.
אני מודה שזה כאב לפעמים, אבל המשכתי עד שלא הרגשתי כלום..
אני מודה שלא תמיד אני רציתי טוב.
אני מודה שלא ביקשתי שזה יעבור.
ורק ביקשתי את הכוח לספר שזה אני..
אני מודה שלא תמיד אני הייתי כן.
אני נשארתי ואמרתי שאני עוזב.
אני מודה שלפעמים רציתי רק לצאת משם..
אני מודה שיש לי את הכוח גם להעריך.
על כל הניסיון שיש לי מאז אותה תגלית.
אני מודה לאלוהים על הרצון לחיות..
אני מודה לאנשים שלא גרמו לי לצחוק.
לא על עצמי, לא על כל מי שכמותי.
אני מודה לאנשים, וגם לך, יותר מהכל..
;){kind=link}