אני מסתובב בחוסר מעש, מחפש איך להוציא את הדמעות.
אני לא אפגע בעצמי. לא שוב. אז איך אני אבכה?
לאזעזל. אני מטומטם. מטומטם מטומטם מטומטם.
למה אני הולך לפי סטיגמות?
לבנים אסור לבכות? מותר! אז למה לאזעזל אני פשוט לא מסוגל?
העיניים צורבות. אך הדמעות? הן לא יצאו גם אם כריש יאכל לי את הרגל.
גם אם אדם אהוב ימות- אני לא אבכה.
זה כאילו ניתקתי לעצמי את הכבל שמחבר בין המוח שלי לרגש. ושכחתי לחבר חזרה.
לעזאזל. היא כל כך רחוקה ממני עכשיו. מעניין על מה היא חושבת עכשיו.
היא בטח שוכבת במיטה, לא ישנה, מביטה כל כמה דקות לחברתה שישנה לידה. רואה שהיא ישנה וחוזרת להירהוריה.
האם היא חושבת עלי? סביר שלא. יש לה הרבה דברים על הראש.
והוא? אין מצב שיחשוב עלי. בטח חושב על חבר שלו. זה שהוא כל כך אוהב. כמעט כמו שאני אוהב אותו.
אולי גם לו יש נושאים אחרים שטורדים את מנוחתו. או שמא הוא ישן עכשיו חסר דאגות?
ואני? על מה אני אחשוב? על הדמעות שלא יוצאות? על האחות האבודה? על האהבה הלא הדדית? על מה עוד יש לי לחשוב חוץ מכל האכזבות והעצב?
;){kind=link}