זאת היא ששוב שם, לא אני.
אני מביט בראי, ולוחש לעצמי
אני יצורה מכוער, אני בושה לעולם.
אני מביט בראי, ושוב חושב לעצמי
אם אין זה זמן לספר אז מתי?
אני מביט בראי, ההודעה נשלחה.
חוץ מלנתק עוד קשרים אין לי שום נתיב בריחה.
אני מביט בראי, השינוי מתחיל בי.
אני ריק, מבולבל. אני מפחד ממחר.
אני מביט בראי, מה עשיתי לעצמי?
אני טיפש, ויהיר, ומי בכלל אני?
אני מביט בראי, ולא מוצא את עצמי.
וזה מוזר שאני רואה את עצמי בתוך סרט.
אני מביט בראי, בתוך חור, בתוך קיר.
אני רוצה חזרה, אבל אין לי ברירה.
אני מביט בראי ושוב עולה חרטה.
למה אי אפשר לדלג על מה שקשה?
אני מביט בראי, ומבין שהיא יודעת.
גם הילדה שבמרטה מבינה את הדחף.
אני מביט בראי, עדיין לא אמיתי.
והיא רואה ויודעת. כנראה מבינה.
יצאתי מהארון. אני מבולבל. אני כועס. אני מגעיל את עצמי.
נקווה שמחר יהיה יותר טוב. למרות שהסיכוי קלוש.
;){kind=link}