זאת הדרך הכי טובה להרוס את עצמך. להדחיק את הכל עד שזה מציף אותך.
לנעול את הדלת ולהתיישב על שפת האמבטיה. לשחרר את הדמעות.
לפתוח את הברז ולהדליק את הגפרור.
רק להסתכל. לא לגעת. לא לשרוף.
זאת התקופה הזאת. התקופה שבה אני מרגיש הכי לבד. כשהכוויות דוהות והופכות לצלקות דקות וארוכות לרוחב הזרוע.
התקופה שבה אני רק רוצה להיות לבד. לבד פיזית. זאת גם התקופה שבה אני מרגיש הכי לבד.
חגגנו היום לאחותי יום הולדת.
היא השתחררה מבית החולים לשעתיים ונסענו כל המשפחה המורחבת למסעדה באזור. היא נראתה שמחה, אבל ידעתי שהיא לא שמחה באמת.
בשלב כלשהו אבא שלי בהה בי במשך כמה דקות. כשהחזרתי לו מבט שואל הוא אמר שאני נראה כאילו כביתי. הוא שאל מה קרה אבל רק חייכתי אליו את אחד החיוכים המרגיעים שאמורים לסמן שהכל בסדר.
למעשה, ממש לא הייתי בסדר. אני אפילו לא יכול להסביר למה. פשוט הרגשתי שאני לא שם באמת. שהם לא רוצים אותי שם. שהיה יכול להיות יותר טוב אם לא הייתי שם.
לאחרונה אני חולם חלומות מוזרים. כולם קשורים להיותי טרנסג'נדר.
אתמול, למשל, חלמתי חלום הזוי כזה, שכאילו כל מי שיש לו גלגליות הוא להט"ב, גם לאח שלי היו גלגליות. ורודות. והוא השתלט עליהן ורכב עליהן בצורה נפלאה. לי היו גם גלגליות. אבל בקושי הצלחתי לזוז איתן. בסוף נפלתי על הכביש ונדרסתי.
הלוואי וזה באמת יקרה מתישהו.
תאונת דרכים היא מוות מעולה לפחדנים אבדניים כמוני. אנשים שרוצים למות אבל לא יכולים לדאוג לזה בעצמם.
האמת היא שאני מנסה להשתלב. מנסה להיות מאושר. מנסה לא לאבד תקווה.
אבל יש דגש חזק על ה-'מנסה'.
אני גם מנסה לא לשתות, ורק השבת שתיתי בקבוק שלם.
הדבר היחידי שאני באמת מצליח זה לא לשרוף את עצמי. אבל אני לא בטוח כמה זמן זה יחזיק מעמד.
פשוט נמאס לי שמתעלמים ממני. שהקיום שלי לא נחשב. לא בעייני ולא בעיני אחרים. נמאס לי שזה מפריע לי. נמאס לי שאכפת לי בכלל מה חושבים עלי, או אומרים עלי.
ונמאס לי לכתוב את כל ההתבכיינויות שלי כאן. כאילו זה מעניין מישהו.
נמאס לי לחיות. מיציתי את הכלום הזה.
אולי יש סיבה לכל הרע הזה? אולי עשיתי משהו רע ואלוהים מעניש אותי בחיים חסרי המוות האלה.
זה יכול להיות העונש הכי אכזרי שקיים.
לתת למישהו חיים כאלה בלי האפשרות למות.
זאת הדרך הכי טובה להרוס את עצמך. להדחיק את הכל עד שזה מציף אותך.
לנעול את הדלת ולהתיישב על שפת האמבטיה. לשחרר את הדמעות.
לפתוח את הברז ולהדליק את הגפרור.
רק להסתכל. לא לגעת. לא לשרוף.
זאת התקופה הזאת. התקופה שבה אני מרגיש הכי לבד. כשהכוויות דוהות והופכות לצלקות דקות וארוכות לרוחב הזרוע.
התקופה שבה אני רק רוצה להיות לבד. לבד פיזית. זאת גם התקופה שבה אני מרגיש הכי לבד.
חגגנו היום לאחותי יום הולדת.
היא השתחררה מבית החולים לשעתיים ונסענו כל המשפחה המורחבת למסעדה באזור. היא נראתה שמחה, אבל ידעתי שהיא לא שמחה באמת.
בשלב כלשהו אבא שלי בהה בי במשך כמה דקות. כשהחזרתי לו מבט שואל הוא אמר שאני נראה כאילו כביתי. הוא שאל מה קרה אבל רק חייכתי אליו את אחד החיוכים המרגיעים שאמורים לסמן שהכל בסדר.
למעשה, ממש לא הייתי בסדר. אני אפילו לא יכול להסביר למה. פשוט הרגשתי שאני לא שם באמת. שהם לא רוצים אותי שם. שהיה יכול להיות יותר טוב אם לא הייתי שם.
לאחרונה אני חולם חלומות מוזרים. כולם קשורים להיותי טרנסג'נדר.
אתמול, למשל, חלמתי חלום הזוי כזה, שכאילו כל מי שיש לו גלגליות הוא להט"ב, גם לאח שלי היו גלגליות. ורודות. והוא השתלט עליהן ורכב עליהן בצורה נפלאה. לי היו גם גלגליות. אבל בקושי הצלחתי לזוז איתן. בסוף נפלתי על הכביש ונדרסתי.
הלוואי וזה באמת יקרה מתישהו.
תאונת דרכים היא מוות מעולה לפחדנים אבדניים כמוני. אנשים שרוצים למות אבל לא יכולים לדאוג לזה בעצמם.
האמת היא שאני מנסה להשתלב. מנסה להיות מאושר. מנסה לא לאבד תקווה.
אבל יש דגש חזק על ה-'מנסה'.
אני גם מנסה לא לשתות, ורק השבת שתיתי בקבוק שלם.
הדבר היחידי שאני באמת מצליח זה לא לשרוף את עצמי. אבל אני לא בטוח כמה זמן זה יחזיק מעמד.
פשוט נמאס לי שמתעלמים ממני. שהקיום שלי לא נחשב. לא בעייני ולא בעיני אחרים. נמאס לי שזה מפריע לי. נמאס לי שאכפת לי בכלל מה חושבים עלי, או אומרים עלי.
ונמאס לי לכתוב את כל ההתבכיינויות שלי כאן. כאילו זה מעניין מישהו.
נמאס לי לחיות. מיציתי את הכלום הזה.
אולי יש סיבה לכל הרע הזה? אולי עשיתי משהו רע ואלוהים מעניש אותי בחיים חסרי המוות האלה.
זה יכול להיות העונש הכי אכזרי שקיים.
לתת למישהו חיים כאלה בלי האפשרות למות.