אחי קיבל גימלים מהצבא ועל כן הוא היה בבית השבת, וגם אחותי, כיוון שהסכימה לטיפול התרופתי, השתחררה השבת הביתה, לא כולל הלילה.
חיוכה של אימי היה רווי נחת, ואני לא הבנתי כיצד היא יכולה להיות שמחה ככ, הרי אין היא יודעת שלכול שבת יש מוצאי שבת? האם אינה יודעת שאינם יישארו כאן לעד?
היום בילינו את שעות הצהריים בביתם של סבי וסבתי, יחד עם הדודים והדודות שהגיעו לארוחת השבת החגיגית.
כולם נראו מאוד שמחים לראות את אחותי סוף סוף, אחרי כל כך הרבה זמן.
הרוגע עטף אותי. חשתי את הנירוונה מחבקת אותי בחיבוק חם. כבר לא היה לי אכפת. לא מהעיניים שבוחנות את הצלחת שלי לראות אם אני אוכל מספיק, ולא מהפיקוח על כוס היין שלי, שממנה כמעט ולא שתיתי בכלל. כל הדברים שהיו מרגיזים אותי בדרך כלל, היו נראים לי סתמיים פתאום.
את הדרך חזרה הביתה עשינו ברגל, הורי בחרו לגור קרוב למשפחה, כך שההליכה לא לקחה יותר מרבע שעה.
השמיים היו בהירים יחסית, אם לוקחים בחשבון את הגשם החזק של אתמול בלילה, ואת הבוקר החורפי שהיה.
אחי הקטן ואחותי הגדולה רצו לפניי, רבים על המפתח לבית. (משום מה לא הרגשתי צורך לספר להם שהבית פתוח)
שלווה אחזה בי ולא הרפתה. מראה אחי רצים לפני, וקולות הוריי מאחורי נסכו בי ביטחון.
פצעי געגועיהם של אחי נרפאו, וצעקות ההנאה מריצתם נשמעה כל כך טבעית.
וכשמכרה עברה בדרכי, לבי לא האיץ מההבנה שאצטרך לדבר איתה בידידותיות. הכל הרגיש רגוע ושליו על אף היותי צלול לגמרי.
כשהגענו הביתה, לאחר התדהמה של אחיי בגלותם שדלת הכניסה אינה נעולה, שקעו כל אחד בחדרו. אחי הגדול טוען שקרא ספר, בעוד כולנו יודעים שהוא דיבר עם החברה שלו באסמסים, אחותי הגדולה ישנה, וכך גם הוריי, אחיי הקטנים שיחקו בלגו ואני קראתי את הספר החדש שלי.
ככה היינו עד לשעות הערב המוקדמות. עד שהתחיל טורניר הטקסס הולדם.
תחילה רק אני ואחותי שיחקנו, כיוון שאבי עייף ושקע בספר שלו והדודים איתם נהגנו לשחק תמיד לא הגיעו, אך לאחר מכן אחי הקטן הצטרף ולמד לשחק.
אז אולי הטורניר לא היה ממש טורניר, עקב חוסר משתתפים, אך הוא היה משפחתי ונחמד.
תוך כדי כתיבת הפוסט השלווה מתנדפת ועוזבת אותי.
זריקת המציאות הגיעה ואיתה גם החששות והתקוות לשבוע החדש.
ביום חמישי אני נוסע להופעה (חוזרים לרוקסן) של אביב גפן, איפה הילד, דר קספר ועוד המון להקות טובות (הידד היאח!)
אבל עד אז יש לי שבוע שלם לעבור.
מקווה שכולכם בסדר שם, בצד השני של המסך..
ומצטער שהזנחתי קצת את הבלוג, אני מקווה לחזור לכתוב בו יותר..
ערב טוב כולם :3
אני כותב מיד לאחר טורניר הטקסס הולדם השבועי, מנסה לשמר את הזיכרון כמה שיותר טרי עד שאסיים להעלותו על הכתב.
אחי קיבל גימלים מהצבא ועל כן הוא היה בבית השבת, וגם אחותי, כיוון שהסכימה לטיפול התרופתי, השתחררה השבת הביתה, לא כולל הלילה.
חיוכה של אימי היה רווי נחת, ואני לא הבנתי כיצד היא יכולה להיות שמחה ככ, הרי אין היא יודעת שלכול שבת יש מוצאי שבת? האם אינה יודעת שאינם יישארו כאן לעד?
היום בילינו את שעות הצהריים בביתם של סבי וסבתי, יחד עם הדודים והדודות שהגיעו לארוחת השבת החגיגית.
כולם נראו מאוד שמחים לראות את אחותי סוף סוף, אחרי כל כך הרבה זמן.
הרוגע עטף אותי. חשתי את הנירוונה מחבקת אותי בחיבוק חם. כבר לא היה לי אכפת. לא מהעיניים שבוחנות את הצלחת שלי לראות אם אני אוכל מספיק, ולא מהפיקוח על כוס היין שלי, שממנה כמעט ולא שתיתי בכלל. כל הדברים שהיו מרגיזים אותי בדרך כלל, היו נראים לי סתמיים פתאום.
את הדרך חזרה הביתה עשינו ברגל, הורי בחרו לגור קרוב למשפחה, כך שההליכה לא לקחה יותר מרבע שעה.
השמיים היו בהירים יחסית, אם לוקחים בחשבון את הגשם החזק של אתמול בלילה, ואת הבוקר החורפי שהיה.
אחי הקטן ואחותי הגדולה רצו לפניי, רבים על המפתח לבית. (משום מה לא הרגשתי צורך לספר להם שהבית פתוח)
שלווה אחזה בי ולא הרפתה. מראה אחי רצים לפני, וקולות הוריי מאחורי נסכו בי ביטחון.
פצעי געגועיהם של אחי נרפאו, וצעקות ההנאה מריצתם נשמעה כל כך טבעית.
וכשמכרה עברה בדרכי, לבי לא האיץ מההבנה שאצטרך לדבר איתה בידידותיות. הכל הרגיש רגוע ושליו על אף היותי צלול לגמרי.
כשהגענו הביתה, לאחר התדהמה של אחיי בגלותם שדלת הכניסה אינה נעולה, שקעו כל אחד בחדרו. אחי הגדול טוען שקרא ספר, בעוד כולנו יודעים שהוא דיבר עם החברה שלו באסמסים, אחותי הגדולה ישנה, וכך גם הוריי, אחיי הקטנים שיחקו בלגו ואני קראתי את הספר החדש שלי.
ככה היינו עד לשעות הערב המוקדמות. עד שהתחיל טורניר הטקסס הולדם.
תחילה רק אני ואחותי שיחקנו, כיוון שאבי עייף ושקע בספר שלו והדודים איתם נהגנו לשחק תמיד לא הגיעו, אך לאחר מכן אחי הקטן הצטרף ולמד לשחק.
אז אולי הטורניר לא היה ממש טורניר, עקב חוסר משתתפים, אך הוא היה משפחתי ונחמד.
תוך כדי כתיבת הפוסט השלווה מתנדפת ועוזבת אותי.
זריקת המציאות הגיעה ואיתה גם החששות והתקוות לשבוע החדש.
ביום חמישי אני נוסע להופעה (חוזרים לרוקסן) של אביב גפן, איפה הילד, דר קספר ועוד המון להקות טובות (הידד היאח!)
אבל עד אז יש לי שבוע שלם לעבור.
מקווה שכולכם בסדר שם, בצד השני של המסך..
ומצטער שהזנחתי קצת את הבלוג, אני מקווה לחזור לכתוב בו יותר..
ערב טוב כולם :3