כשהתאשפזתי קיוויתי שיאבחנו אותי בדיכאון קליני.
קיוויתי שהם יגידו שהמעשים שעשיתי לא נעשו מתוך אנוכיות ואגואיסטיות כי אם מתוך מחלה.
קיוויתי שהם יגידו שזו לא אשמתי- שלא הייתי לי ברירה.
אבל ברגע שהם שמעו את המילה 'טרנסג'נדר' לא הייתה בכלל שאלה.
הם ישר שחררו אותי. בלי איבחון ובלי בדיקה.
שאלו אם אני עדיין אבדני ועניתי שלא.
אני יודע שיכולתי לשגר בקשר לזה. גם אם הייתי אובדני יכולתי לשקר שאני לא ולהשתחרר, אבל לא שיקרתי. באמת לא רציתי למות יותר. ידעתי כמה אנוכי המעשה שעשיתי.
אז השתחררתי וזנחתי את הבלוג.
אני מצטער כל כך שלא כתבתי כשהיה לי כל כך הרבה לכתוב.
עברתי כל כך הרבה בשבועות האחרונים ולא כתבתי כלום. כל השירים שהתחלתי לכתוב נשארו בגדר בית בודד וכמה משפטים לא קשורים זה לזה.
הכל מבולגן ולא ברור.
לפעמים אני חושב שאולי אני צריך לחזור לאישפוז. יש לי רגעים שאני באמת חושב לאשפז את עצמי.
אני מרגיש שאני שוקע. שהדיכאון סוחף אותי לחופים רחוקים של מוות.
לפעמים אין לי כוחות לצאת מהמיטה רק כי הסתכלתי על המראה בטעות.
אבל אני נזכר שהצורך שלי באשפוז נובע מפחד.
הכל משתנה אצלי בזמן האחרון והאשפוז הוא מקום מוכר לחזור אליו. אני לא רוצה לפרק את כל מה שבניתי מתוך פחד.
אחד מהשינויים שעשיתי בשבועות האחרונים היה המעבר לבית ספר אחר ותחילת הלימודים מחוץ לארון.
'מחוץ לארון' זו הגדרה מוזרה קצת למה שקורה עכשיו- יצאתי מהארון אבל נכנסתי לאחד אחר.
אם פעם הסתרתי את זה שאני בן- היום אני מסתיר את זה שאני נקבה בכל דרך אפשרית. כל דבר שנחשב מבחינתי לנשי נפסל למרות ההתנגדות המובהקת שלי לסטיגמות מגדריות.
האנשים בכיתה שלי זרים לי מדי מכדי שאוכל לחשוף בפניהם את זה.
בכללי הכל בסדר אצלי.
אני מהלך בעולם בהיר ושמשי עם פחד שירד גשם.
אני מלא בפחדים שרובם רחוקים בשנות אור מהמציאות.
אני חושב שאני בסדר, אני רק מקווה שהכל ישאר טוב.
לילה טוב בלוג, אני מקווה להמשיך לכתוב בך כמו בעבר.
כשהתאשפזתי קיוויתי שיאבחנו אותי בדיכאון קליני.
קיוויתי שהם יגידו שהמעשים שעשיתי לא נעשו מתוך אנוכיות ואגואיסטיות כי אם מתוך מחלה.
קיוויתי שהם יגידו שזו לא אשמתי- שלא הייתי לי ברירה.
אבל ברגע שהם שמעו את המילה 'טרנסג'נדר' לא הייתה בכלל שאלה.
הם ישר שחררו אותי. בלי איבחון ובלי בדיקה.
שאלו אם אני עדיין אבדני ועניתי שלא.
אני יודע שיכולתי לשגר בקשר לזה. גם אם הייתי אובדני יכולתי לשקר שאני לא ולהשתחרר, אבל לא שיקרתי. באמת לא רציתי למות יותר. ידעתי כמה אנוכי המעשה שעשיתי.
אז השתחררתי וזנחתי את הבלוג.
אני מצטער כל כך שלא כתבתי כשהיה לי כל כך הרבה לכתוב.
עברתי כל כך הרבה בשבועות האחרונים ולא כתבתי כלום. כל השירים שהתחלתי לכתוב נשארו בגדר בית בודד וכמה משפטים לא קשורים זה לזה.
הכל מבולגן ולא ברור.
לפעמים אני חושב שאולי אני צריך לחזור לאישפוז. יש לי רגעים שאני באמת חושב לאשפז את עצמי.
אני מרגיש שאני שוקע. שהדיכאון סוחף אותי לחופים רחוקים של מוות.
לפעמים אין לי כוחות לצאת מהמיטה רק כי הסתכלתי על המראה בטעות.
אבל אני נזכר שהצורך שלי באשפוז נובע מפחד.
הכל משתנה אצלי בזמן האחרון והאשפוז הוא מקום מוכר לחזור אליו. אני לא רוצה לפרק את כל מה שבניתי מתוך פחד.
אחד מהשינויים שעשיתי בשבועות האחרונים היה המעבר לבית ספר אחר ותחילת הלימודים מחוץ לארון.
'מחוץ לארון' זו הגדרה מוזרה קצת למה שקורה עכשיו- יצאתי מהארון אבל נכנסתי לאחד אחר.
אם פעם הסתרתי את זה שאני בן- היום אני מסתיר את זה שאני נקבה בכל דרך אפשרית. כל דבר שנחשב מבחינתי לנשי נפסל למרות ההתנגדות המובהקת שלי לסטיגמות מגדריות.
האנשים בכיתה שלי זרים לי מדי מכדי שאוכל לחשוף בפניהם את זה.
בכללי הכל בסדר אצלי.
אני מהלך בעולם בהיר ושמשי עם פחד שירד גשם.
אני מלא בפחדים שרובם רחוקים בשנות אור מהמציאות.
אני חושב שאני בסדר, אני רק מקווה שהכל ישאר טוב.
לילה טוב בלוג, אני מקווה להמשיך לכתוב בך כמו בעבר.