המנהל מדבר. שיעור אזרחות. פלאשבק.
אני יושב בחדר והשעה היא שעת צהריים מאוחרת, אולי אפילו ערב. עבר עלי עוד לילה של יותר מדי מחשבות ודמעות ואחרי עוד יום בשגרה דכאונית למדי אני מחליט לדבר עם אמא שלי- שיושבת כעת על המחשב מחוץ לחדרי.
אני נושם עמוקות לפני צאתי מהחדר כדי להירגע ומתיישב על ידה בכיסא הפנוי מול המחשב.
"אני מאכזבת אותך?"
קולי שקט ורועד. גרוני חנוק. היא מסתובבת אלי ומביטה בי. שואל לפירוש רצף הצלילים החנוקים שהשמעתי זה עתה.
אני נושם. מחזיק את זה בפנים.
"אני מאכזבת אותך?" אני שואל שוב הפעם ברור יותר, אך מלא בדמעות.
היא מחבקת אותי ואני מניח את ראשי על כתפה. "מה פתאום" היא אומרת ומרעיפה עלי אהבה- איך שאני ילדה טובה, וחכמה, ומוצלחת. המילים אינן נוגעות לי. אני ממשיך להרגיש מקור אכזבה עצום.
אני מניח שאדם זר לא יבין כמה כל מילה בלשון נקבה נראתה לי שקרית- יכלו להגיד עלי כל כך הרבה דברים- אבל כל עוד הם נאמרו בלשון נקבה- זה לא אני. לא מדובר בי. הייתה לזה סיבה ברורה- כשהם ידעו הם לא יחשבו ככה יותר.
אני יכול להיות מוצלחת בעינייהם- אבל הם אף פעם לא יראו אותי כמוצלח..
השיחה גלשה לנושאים אחרים ונטיותיי האובדניות נאמרו- הודעתי לה: אחוזי ההתאבדויות אצל אנשים כמוני גבוהים.
שוב דמעות. כמה פחדתי שהן יראו.. אבל אז כבר לא היה לי אכפת. אותן דמעות מטופשות שעומדות על קצה העין אך מפחדות להמשיך. מפחדות לקפוץ מהצוק הזה.
אמא שלי נדרכת. אם אני אומר כאלה דברים זה גורם לי להאמין בזה. אני סתם מכניס לעצמי שטויות לראש. אני לא נכלל באחוזים האלה כי אני לא כזה. כמה פשוט להאמין בשקר.
אני בכיתי. שוב דמעות יבשות על קצה העין וקול חנוק. רועד.
אני זוכר שאחותי הקטנה עברה ושאלה מה קרה לי. אני זוכר שאמא שלי הרגיעה אותה שהכל בסדר.
לא הכל היה בסדר, אבל עדיף להפוך את האמת לפשוטה יותר מאשר להתמודד איתה.
הראש שלי חוזר לכיתה אבל נשאר בסיבוב רחיפה אחרון. היום הראשון ללימודים-
אני מעלה בבוקר תמונה לאינסטגרם עם האחים הקטנים שלי ומוסיף ציטוט: "איזו אישה פעם אמרה לי שבכלל זה לא כדאי לי. אבל מה היא מבינה? אני עוד שניה נוגע.." אני לובש חולצה לבנה ומחייך חיוך רחב. מגחך על כך שכל החברים שלי שעושים לייק עכשיו לא יודעים כלום. ואלוהים, כמה הם יהיו מופתעים כשהרכילות תגיע אליהם ותגיד "תביאו את הכסף- נעם יצא מהארון."
לא כתבתי כאן הרבה זמן אבל לאחרונה אני מתחיל לשכוח.
אני שוכח את כל הקושי. כועס על עצמי שהאמנתי שמוות הוא הפתרון היחיד. אני שוכח את כל הדברים שאמרו לי והם כל כך כאבו. אני שוכח את כל השתיקות שצרמו לי. והחלטתי לכתוב כדי לזכור. שזה נחמד- כי פעם הייתי כותב מתוך חוסר היכולת והרצון לשכוח.
אם מישהו שואל- הכל אצלי בסדר. חיי השתנו לחלוטין האמת.
אני חושב שאני באמת שמח עכשיו.
לפעמים מצחיק אותי לחשוב שדיברתי פעם בלשון נקבה. אני משחזר דברים שנאמרו בעבר בלשון זכר ונאלץ לתקן את עצמי לצורך נכונות הדברים. ועדיין. זה נשמע לי כל כך מגוחך.
גם בזמן האחרון אני שקוע בשגרת לימודים מתישה. בית ספר חדש זה מתיש ואני חושב שהבוקר בפעם הראשונה הרגשתי ביטחון בדרכי לכיתה, שדרך אגב, לא בטוח שכולם בה יודעים שאני טרנס. אך רובם יודעים, ועדיין זה מרגיש לי בטוח כל כך.
שמרתי על קשר עם חברותיי מבית הספר הקודם. באמת שהן מדהימות בקבלתן אותי.
כשהשמועות החלו לרוץ אצלן ביקשתי מחברה טובה לשלוח להן הודעה בוואטסאפ השכבתי. ניסחתי משהו בסגנון של
"אני יודע שהשמועות הגיעו אליכן, אני לא יודע מה אומרים אבל אני מניח שהרוב לפחות נכון. עזבתי כי האולפנה לא התאימה לי ואשמח לשמור איתכן על קשר"
זה עבד.
באותו ערב קיבלתי כל כך הרבה הודעות תומכות ואוהבות. אלוהים אדירים, לו ידעתי כמה הן יקבלו את זה כשלמדתי שם..
הייתי שומע כל כך הרבה דעות כואבות מהן מדי יום שהנחתי שדי- אף אחת מהן לא תקבל אותי כמי שאני בחיים. כמה שטעיתי.
יש לי עוד כל כך הרבה לכתוב, ואני מבטיח, אני אכתוב.
לילה טוב בלוגר. מקווה שכולם שם בסדר.
XOXO
"אין שום טעם שאומר שאכזבתם אותי עם הציונים שלכם. אני גם תמיד אומר את זה לילדים שלי- אתם ממילא בבאסה ואני לא צריך להוסיף עליכם את האכזבה שלי. אכזבה של מבוגר היא בעיה שלו בלבד. ולא של אף אחד אחר"
המנהל מדבר. שיעור אזרחות. פלאשבק.
אני יושב בחדר והשעה היא שעת צהריים מאוחרת, אולי אפילו ערב. עבר עלי עוד לילה של יותר מדי מחשבות ודמעות ואחרי עוד יום בשגרה דכאונית למדי אני מחליט לדבר עם אמא שלי- שיושבת כעת על המחשב מחוץ לחדרי.
אני נושם עמוקות לפני צאתי מהחדר כדי להירגע ומתיישב על ידה בכיסא הפנוי מול המחשב.
"אני מאכזבת אותך?"
קולי שקט ורועד. גרוני חנוק. היא מסתובבת אלי ומביטה בי. שואל לפירוש רצף הצלילים החנוקים שהשמעתי זה עתה.
אני נושם. מחזיק את זה בפנים.
"אני מאכזבת אותך?" אני שואל שוב הפעם ברור יותר, אך מלא בדמעות.
היא מחבקת אותי ואני מניח את ראשי על כתפה. "מה פתאום" היא אומרת ומרעיפה עלי אהבה- איך שאני ילדה טובה, וחכמה, ומוצלחת. המילים אינן נוגעות לי. אני ממשיך להרגיש מקור אכזבה עצום.
אני מניח שאדם זר לא יבין כמה כל מילה בלשון נקבה נראתה לי שקרית- יכלו להגיד עלי כל כך הרבה דברים- אבל כל עוד הם נאמרו בלשון נקבה- זה לא אני. לא מדובר בי. הייתה לזה סיבה ברורה- כשהם ידעו הם לא יחשבו ככה יותר.
אני יכול להיות מוצלחת בעינייהם- אבל הם אף פעם לא יראו אותי כמוצלח..
השיחה גלשה לנושאים אחרים ונטיותיי האובדניות נאמרו- הודעתי לה: אחוזי ההתאבדויות אצל אנשים כמוני גבוהים.
שוב דמעות. כמה פחדתי שהן יראו.. אבל אז כבר לא היה לי אכפת. אותן דמעות מטופשות שעומדות על קצה העין אך מפחדות להמשיך. מפחדות לקפוץ מהצוק הזה.
אמא שלי נדרכת. אם אני אומר כאלה דברים זה גורם לי להאמין בזה. אני סתם מכניס לעצמי שטויות לראש. אני לא נכלל באחוזים האלה כי אני לא כזה. כמה פשוט להאמין בשקר.
אני בכיתי. שוב דמעות יבשות על קצה העין וקול חנוק. רועד.
אני זוכר שאחותי הקטנה עברה ושאלה מה קרה לי. אני זוכר שאמא שלי הרגיעה אותה שהכל בסדר.
לא הכל היה בסדר, אבל עדיף להפוך את האמת לפשוטה יותר מאשר להתמודד איתה.
הראש שלי חוזר לכיתה אבל נשאר בסיבוב רחיפה אחרון. היום הראשון ללימודים-
אני מעלה בבוקר תמונה לאינסטגרם עם האחים הקטנים שלי ומוסיף ציטוט: "איזו אישה פעם אמרה לי שבכלל זה לא כדאי לי. אבל מה היא מבינה? אני עוד שניה נוגע.." אני לובש חולצה לבנה ומחייך חיוך רחב. מגחך על כך שכל החברים שלי שעושים לייק עכשיו לא יודעים כלום. ואלוהים, כמה הם יהיו מופתעים כשהרכילות תגיע אליהם ותגיד "תביאו את הכסף- נעם יצא מהארון."
לא כתבתי כאן הרבה זמן אבל לאחרונה אני מתחיל לשכוח.
אני שוכח את כל הקושי. כועס על עצמי שהאמנתי שמוות הוא הפתרון היחיד. אני שוכח את כל הדברים שאמרו לי והם כל כך כאבו. אני שוכח את כל השתיקות שצרמו לי. והחלטתי לכתוב כדי לזכור. שזה נחמד- כי פעם הייתי כותב מתוך חוסר היכולת והרצון לשכוח.
אם מישהו שואל- הכל אצלי בסדר. חיי השתנו לחלוטין האמת.
אני חושב שאני באמת שמח עכשיו.
לפעמים מצחיק אותי לחשוב שדיברתי פעם בלשון נקבה. אני משחזר דברים שנאמרו בעבר בלשון זכר ונאלץ לתקן את עצמי לצורך נכונות הדברים. ועדיין. זה נשמע לי כל כך מגוחך.
גם בזמן האחרון אני שקוע בשגרת לימודים מתישה. בית ספר חדש זה מתיש ואני חושב שהבוקר בפעם הראשונה הרגשתי ביטחון בדרכי לכיתה, שדרך אגב, לא בטוח שכולם בה יודעים שאני טרנס. אך רובם יודעים, ועדיין זה מרגיש לי בטוח כל כך.
שמרתי על קשר עם חברותיי מבית הספר הקודם. באמת שהן מדהימות בקבלתן אותי.
כשהשמועות החלו לרוץ אצלן ביקשתי מחברה טובה לשלוח להן הודעה בוואטסאפ השכבתי. ניסחתי משהו בסגנון של
"אני יודע שהשמועות הגיעו אליכן, אני לא יודע מה אומרים אבל אני מניח שהרוב לפחות נכון. עזבתי כי האולפנה לא התאימה לי ואשמח לשמור איתכן על קשר"
זה עבד.
באותו ערב קיבלתי כל כך הרבה הודעות תומכות ואוהבות. אלוהים אדירים, לו ידעתי כמה הן יקבלו את זה כשלמדתי שם..
הייתי שומע כל כך הרבה דעות כואבות מהן מדי יום שהנחתי שדי- אף אחת מהן לא תקבל אותי כמי שאני בחיים. כמה שטעיתי.
יש לי עוד כל כך הרבה לכתוב, ואני מבטיח, אני אכתוב.
לילה טוב בלוגר. מקווה שכולם שם בסדר.
XOXO