מהפצעים שנשארו פתוחים, מהצלקות שמקשות ללכת לים, או ללכת בחולצות קצרות, או ללכת בכלל, או רק להתקיים בכלל.
אני בטוח שזה נכון, אחרת לא הייתי יושב כאן וכותב דווקא עכשיו, אחרי שכבר הרבה זמן רציתי לחזור לתחושה המשחררת ומלאת השלווה של לאחר כתיבה בבלוג.
כנראה ששרשרת המאורעות האחרונה הייתה חייבת להתקיים כדי שאחזור לכאן, ואולי בסוף אני דווקא אחשוב שהכל באמת היה לטובה.
הכל החל בשבוע שעבר, בשבילי לפחות.
בדיעבד אני יודע שהמים החלו לגעוש עוד לפני, והם געשו וגעשו מתחת לפני הקרקע עד שחרצו חור מאסיבי באדמה היציבה שאני עומד עליה ועלו מעלה והציפו הכל.
ביום שני השבוע הפכתי לפתע בן 17. חבריי הפתיעו אותי במוצאי השבת שעברה בביתי במסיבת הפתעה מדהימה.
הרגשתי נבוך, ואהוב, ומוקף.
לא ידעתי מה מצפה לי בימים הבאים, לא ידעתי כמה הבדל קיים בין מוצאי השבת הקודמת למוצאי השבת הזו.
אבל בעוד שבשבילי הדברים חוו מפנה בשבוע הזה, המים החלו לגעוש כבר בשבוע הקודם, כשאני הייתי בבית בשלושה ימי מחלה.
לשותפי לשולחן בכיתה אין הרבה חברים, וגם לי.
כאן נגמרים המאפיינים המשותפים לנו. כתוצאה מכך כל שיחה איתו היא מאולצת, מתישה, דורשת הרבה יותר מדי אנרגיה.
תמיד ידעתי שהוא מוקיר את הקשר בינינו הרבה יותר ממני,כנראה בגלל שלי יש חברים מחוץ ללימודים ולו אין, אני הייתי החבר שלו מחוץ ללימודים.
ולי לא הייתה בעיה להיות החבר הזה בשבילו.
אז עברתי לשבת לידו בכיתה, והוא שיתף אותי בזה שיש לו רגשות כלפי חברה משותפת שלנו ואני יעצתי לו איך לא להרוס את הידידות ביניהם, והוא היה מגיע אלי להכין עבודות משותפות ללימודים גם כשהסברתי לו שאנחנו יכולים לעבוד במהירות וביעילות רבות יותר אם נחלק את העבודה ונעבוד בנפרד.
וסגרנו שנהיה ביחד בחדר במסע לפולין- בעיקר כי רוב החברים שלי הם בעצם בנות וכי רוב החברים שלו הם בעצם לא קיימים.
וסגרנו שנהיה ביחד בחדר במסע לפולין- בעיקר כי רוב החברים שלי הם בעצם בנות וכי רוב החברים שלו הם בעצם לא קיימים.
בעודי מחלים בבית מהווירוס שתקף אותי לפני שבועיים, הוא התקשר לבשר לי שהמחנכת שוחחה איתו באשר לחדרים בפולין, שהיא רצתה לדבר גם איתי אבל לא הגעתי.
הוא אמר שהיא שאלה אותו אם הוא בסדר עם הלינה איתי בחדר, והוא אמר שהוא אמר לה שכן, ושהוא מקווה שגם אני אגיד כן. ואני ידעתי שהוא לא רוצה לחפש לעצמו חדר ברגע האחרון כי הוא ידע שלא יהיה לו עם מי להיות.
אז אמרתי לו שברור, שאני לא רואה שום בעיה בכלל.
אז אמרתי לו שברור, שאני לא רואה שום בעיה בכלל.
ביום ראשון אני חזרתי ללימודים, והכל היה כרגיל.
ביום שני הוא לא היה באחד מהשיעורים. כשהמורה בדקה נוכחות אמרו לה שהוא לא נמצא כי הוא בפגישה עם היועצת.
לא ייחסתי לכך חשיבות מכיוון שלאחרונה היועצת משוחחת עם המון תלמידים לקראת הצבא, והבגרויות ופולין.
אבל בערב המחנכת שלי התקשרה לאמא שלי להזמין אותה לפגישה עם היועצת. אותה, ואת אבי, ואותי.
ציפיתי שבפגישה ישאלו אותי אם אני בסדר עם הלינה איתו בחדר.
ציפיתי שבית הספר יעלה סוגיות והסתייגויות כי למרות שהם מדהימים ומכילים הם עלולים ליפול לבורות בנושאים שהם לא מתמצאים בהם.
אבל לא ציפיתי שהם יגידו שהוא לא יהיה איתי בחדר בשל היותי טרנסג'נדר.
לא ציפיתי שהם יגידו שהטענה עלתה מצידו ומצד הוריו שמכירים אותי ומעריכים אותי.
וממש ממש לא ציפיתי שהיועצת תגיד שמדובר בפגישת גישור כי הוא מצפה שנמשיך להיות חברים למרות שלא נישן באותו החדר בפולין.
הוא מצפה שההסתייגות שלו, שהדחייה שלו, שהפחד שלו מהיותי טרנס לא ישפיעו על החברות שלנו.
לזה לא ציפיתי.
לא הסתרתי במהלך הפגישה את זה שנפגעתי.
הוריי הגיבו גם הם באותו האופן, רק בגישה יותר מגוננת ומחפשת פתרונות.
אני הייתי עסוק בלהטיח האשמות, בלחפש אשמים, בלהיות פגוע.
בעוד שהיועצת הובילה את הפגישה, המחנכת הנהנה נחרצות לאחר כל טענה וכל הערה צינית שהערתי.
ידעתי שהצוות לא אשם. מהרגע שעברתי לבית הספר הזה כולם עשו מעל ומעבר. שמי הלך לפניי וגם מורים שלא לימדו אותי שום מקצוע מעודם ידעו מי אני ורכשו לי הערכה כזו או אחרת.
וברור לי שבדיוק כמוני, גם להם לא היה מה לעשות.
אבל בכל זאת- הם היו שם, והם נתנו לזה להישמע כמו סיבה לגיטימית.
אני אפילו לא יודע למה אני פגוע כל כך- מצאתי לעצמי חדר חדש ויש לי חברים אחרים.
אני בעיקר רואה בזה הזדמנות להכיר חברים חדשים ולהעמיק קשרים עם אלו הקיימים.
אבל הדיון הזה עורר בי דיספוריה מגדרית רבה, בכל העוצמה, בכל הדרה.
זר לא יבין את תחושת הדיספוריה ולכן אני לא מצפה להבנה אמיתית.
אבל הדבר הבסיסי שחשוב להבין הוא שלדיספוריה אין סיבה ריאלית ולכן להגיון אין כוח עליה.
הדיספוריה נובעת נטו מטריגרים קטנים.
מהשיחה הזו שהיוותה טריגר לחשיבה רבה מהמידה המומלצת שהיוותה טריגר לדיספוריה.
מעולם לא נבדלתי מהשאר, מעולם לא הייתי חריג.
אף פעם לא מרדתי את מרד גיל העשרה- מה שאחרים פירשו כמרד היה רק מצוקה במסווה של הסתגרות ולבוש שחור.
אני חי בעולם הזה בזהירות מתמדת לא להרוס, לא לפגוע- באף אחד ובשום דבר.
אני הולך בתלם, שואף לציונים גבוהים, מתנדב מתי שאני יכול, מתמודד עם לחץ כיתה י"א, סופר לאחור עד שהמקרוגל יצפצף, צופה בטלויזיה כשיש לי זמן פנוי ואז כועס על עצמי שבזבזתי אותו.
תמיד כמו כולם, אף פעם לא שונה, אף פעם לא חריג, אף פעם לא דורש יחס מיוחד.
תמיד כמו כולם, אף פעם לא שונה, אף פעם לא חריג, אף פעם לא דורש יחס מיוחד.
כשאני מקבל את היחס המיוחד הזה אני מצפה שזה יהיה בשל מעשים שעשיתי, הישגים שהשגתי.
אבל הפעם זכיתי ליחס מיוחד בשל היותי טרנסג'נדר.
עובדה שלא בחרתי, עובדה שלא מצדיקה יחס מיוחד, אך יחד עם זאת, עובדה שאני לעולם לא אתכחש לה, לעולם לא אסתיר אותה ולעולם לא אתבייש בה.
העניין הוא שאני טרנסג'נדר 100% מהזמן.
כשאני קם בבוקר, וכשאני מצחצח שיניים ושוטף פנים, וכשאני לפעמים מספיק לאכול ארוחת בוקר אבל לרוב לא, כשאני יושב לידו בכיתה ונוסע למעבדות באוניברסיטה ומתנדב בספריית בית הספר כשהכיתה בשיעורי ספורט, וכשאני מנגן, וכותב, ומצייר, ומתנדב, וצוחק, ומחייך, ולפעמים פחות, וגם כשאני הולך לישון. לצד כל שאר הדברים שאני, אני גם תמיד טרנסג'נדר.
אני לא הופך להיות טרנסג'נדר בלילות עם ירח מלא, אני לא הופך להיות טרנס רק בלילה. ואם יש לך בעיה איתי בלילה, אז יש לך בעיה איתי גם ביום.
אני מרגיש שלא משנה מה אעשה, כמה אצטיין וכמה אשקיע וכמה אכיל בתוכי המון זהויות והמון רבדים,
התכונות שלי לעד יתגמדו לצד הדברים השוליים, לצד המין הביולוגי שלי.
הדיון על הלינה במסע לפולין התייחס לחלוטין למה שיש לי או אין לי בין הרגליים,
הוא לא היה אמור לחשוב על זה, הוא לא היה אמור לגרום לאחרים לחשוב על זה, הוא לא היה אמור לשים אותי בלב הדיון על זה והוא לא היה אמור לפתוח על זה דיון מלכתחילה.
וזה תקף גם לאנשים שהמין והמגדר שלהם תואמים וגם לאלו שלא.
זה לא עניינו של איש והבחירה עם מי תישן בטיול מטעם בית הספר לא צריכה להיות תלויה באברי המין של האדם הזה.
אתמול לא הלכתי ללימודים. הודעתי למחנכת שאני לא מרגיש טוב ואני חושב שהיא הבינה שהכוונה הייתה מנטלית, שאני לא מרגיש טוב נפשית.
אז נשארתי בבית ושיחקתי עם האחים שלי בוידיאו גיימס וניצחתי והרגשתי בטוח והרגשתי טוב.
וביליתי את השבת בבית עד שיצאתי לקנות עם ההורים שלי נעליים לפני כמה שעות, אבל במקום להסתכל על נעליים הסתכלתי רק על טרנינגים ועל סוודרים במידות גדולות.
חזרתי הביתה עם סוודר במידה לארג' שאלבש מחר ללימודים ואולי ארגיש פחות עירום.
הנסיעה הביתה הייתה שקטה ומלאה בתחושת הקלה שבקרוב אהיה שוב בבית,במיטה שלי.
כבר הספקתי לשכוח כמה אנרגיה שואבת הדיספוריה וכמה חלש וחסר כוחות אתה מולה.
והנה אני כאן,
כותב בידיעה שהכתיבה לא תחולל קסמים, אבל היא תאפשר לי לראות את התמונה הגדולה.
אני מבין שאין שום דבר שאני או כל אחד אחר יכול לעשות כרגע כדי לשפר את המצב.
רק הזמן צריך לעבור עלי וליישן את כל הסיפור כמו יין שיפתח ויזכה להערכה רק כשיחלוף עליו הזמן הרצוי.
אם לא הייתי מחוייב למסגרות כנראה הייתי נותן לעצמי שבועיים במיטה, שהזמן הזה יעבור בעיניים עצומות.
אבל מחר יחל יום לימודים חדש,
ועליי להיות חלק מהיום הזה.
אני מסכים עם האמרה שהכתיבה מגיעה מהמקום הכואב.
מהפצעים שנשארו פתוחים, מהצלקות שמקשות ללכת לים, או ללכת בחולצות קצרות, או ללכת בכלל, או רק להתקיים בכלל.
אני בטוח שזה נכון, אחרת לא הייתי יושב כאן וכותב דווקא עכשיו, אחרי שכבר הרבה זמן רציתי לחזור לתחושה המשחררת ומלאת השלווה של לאחר כתיבה בבלוג.
כנראה ששרשרת המאורעות האחרונה הייתה חייבת להתקיים כדי שאחזור לכאן, ואולי בסוף אני דווקא אחשוב שהכל באמת היה לטובה.
הכל החל בשבוע שעבר, בשבילי לפחות.
בדיעבד אני יודע שהמים החלו לגעוש עוד לפני, והם געשו וגעשו מתחת לפני הקרקע עד שחרצו חור מאסיבי באדמה היציבה שאני עומד עליה ועלו מעלה והציפו הכל.
ביום שני השבוע הפכתי לפתע בן 17. חבריי הפתיעו אותי במוצאי השבת שעברה בביתי במסיבת הפתעה מדהימה.
הרגשתי נבוך, ואהוב, ומוקף.
לא ידעתי מה מצפה לי בימים הבאים, לא ידעתי כמה הבדל קיים בין מוצאי השבת הקודמת למוצאי השבת הזו.
אבל בעוד שבשבילי הדברים חוו מפנה בשבוע הזה, המים החלו לגעוש כבר בשבוע הקודם, כשאני הייתי בבית בשלושה ימי מחלה.
לשותפי לשולחן בכיתה אין הרבה חברים, וגם לי.
כאן נגמרים המאפיינים המשותפים לנו. כתוצאה מכך כל שיחה איתו היא מאולצת, מתישה, דורשת הרבה יותר מדי אנרגיה.
תמיד ידעתי שהוא מוקיר את הקשר בינינו הרבה יותר ממני,כנראה בגלל שלי יש חברים מחוץ ללימודים ולו אין, אני הייתי החבר שלו מחוץ ללימודים.
ולי לא הייתה בעיה להיות החבר הזה בשבילו.
אז עברתי לשבת לידו בכיתה, והוא שיתף אותי בזה שיש לו רגשות כלפי חברה משותפת שלנו ואני יעצתי לו איך לא להרוס את הידידות ביניהם, והוא היה מגיע אלי להכין עבודות משותפות ללימודים גם כשהסברתי לו שאנחנו יכולים לעבוד במהירות וביעילות רבות יותר אם נחלק את העבודה ונעבוד בנפרד.
וסגרנו שנהיה ביחד בחדר במסע לפולין- בעיקר כי רוב החברים שלי הם בעצם בנות וכי רוב החברים שלו הם בעצם לא קיימים.
וסגרנו שנהיה ביחד בחדר במסע לפולין- בעיקר כי רוב החברים שלי הם בעצם בנות וכי רוב החברים שלו הם בעצם לא קיימים.
בעודי מחלים בבית מהווירוס שתקף אותי לפני שבועיים, הוא התקשר לבשר לי שהמחנכת שוחחה איתו באשר לחדרים בפולין, שהיא רצתה לדבר גם איתי אבל לא הגעתי.
הוא אמר שהיא שאלה אותו אם הוא בסדר עם הלינה איתי בחדר, והוא אמר שהוא אמר לה שכן, ושהוא מקווה שגם אני אגיד כן. ואני ידעתי שהוא לא רוצה לחפש לעצמו חדר ברגע האחרון כי הוא ידע שלא יהיה לו עם מי להיות.
אז אמרתי לו שברור, שאני לא רואה שום בעיה בכלל.
אז אמרתי לו שברור, שאני לא רואה שום בעיה בכלל.
ביום ראשון אני חזרתי ללימודים, והכל היה כרגיל.
ביום שני הוא לא היה באחד מהשיעורים. כשהמורה בדקה נוכחות אמרו לה שהוא לא נמצא כי הוא בפגישה עם היועצת.
לא ייחסתי לכך חשיבות מכיוון שלאחרונה היועצת משוחחת עם המון תלמידים לקראת הצבא, והבגרויות ופולין.
אבל בערב המחנכת שלי התקשרה לאמא שלי להזמין אותה לפגישה עם היועצת. אותה, ואת אבי, ואותי.
ציפיתי שבפגישה ישאלו אותי אם אני בסדר עם הלינה איתו בחדר.
ציפיתי שבית הספר יעלה סוגיות והסתייגויות כי למרות שהם מדהימים ומכילים הם עלולים ליפול לבורות בנושאים שהם לא מתמצאים בהם.
אבל לא ציפיתי שהם יגידו שהוא לא יהיה איתי בחדר בשל היותי טרנסג'נדר.
לא ציפיתי שהם יגידו שהטענה עלתה מצידו ומצד הוריו שמכירים אותי ומעריכים אותי.
וממש ממש לא ציפיתי שהיועצת תגיד שמדובר בפגישת גישור כי הוא מצפה שנמשיך להיות חברים למרות שלא נישן באותו החדר בפולין.
הוא מצפה שההסתייגות שלו, שהדחייה שלו, שהפחד שלו מהיותי טרנס לא ישפיעו על החברות שלנו.
לזה לא ציפיתי.
לא הסתרתי במהלך הפגישה את זה שנפגעתי.
הוריי הגיבו גם הם באותו האופן, רק בגישה יותר מגוננת ומחפשת פתרונות.
אני הייתי עסוק בלהטיח האשמות, בלחפש אשמים, בלהיות פגוע.
בעוד שהיועצת הובילה את הפגישה, המחנכת הנהנה נחרצות לאחר כל טענה וכל הערה צינית שהערתי.
ידעתי שהצוות לא אשם. מהרגע שעברתי לבית הספר הזה כולם עשו מעל ומעבר. שמי הלך לפניי וגם מורים שלא לימדו אותי שום מקצוע מעודם ידעו מי אני ורכשו לי הערכה כזו או אחרת.
וברור לי שבדיוק כמוני, גם להם לא היה מה לעשות.
אבל בכל זאת- הם היו שם, והם נתנו לזה להישמע כמו סיבה לגיטימית.
אני אפילו לא יודע למה אני פגוע כל כך- מצאתי לעצמי חדר חדש ויש לי חברים אחרים.
אני בעיקר רואה בזה הזדמנות להכיר חברים חדשים ולהעמיק קשרים עם אלו הקיימים.
אבל הדיון הזה עורר בי דיספוריה מגדרית רבה, בכל העוצמה, בכל הדרה.
זר לא יבין את תחושת הדיספוריה ולכן אני לא מצפה להבנה אמיתית.
אבל הדבר הבסיסי שחשוב להבין הוא שלדיספוריה אין סיבה ריאלית ולכן להגיון אין כוח עליה.
הדיספוריה נובעת נטו מטריגרים קטנים.
מהשיחה הזו שהיוותה טריגר לחשיבה רבה מהמידה המומלצת שהיוותה טריגר לדיספוריה.
מעולם לא נבדלתי מהשאר, מעולם לא הייתי חריג.
אף פעם לא מרדתי את מרד גיל העשרה- מה שאחרים פירשו כמרד היה רק מצוקה במסווה של הסתגרות ולבוש שחור.
אני חי בעולם הזה בזהירות מתמדת לא להרוס, לא לפגוע- באף אחד ובשום דבר.
אני הולך בתלם, שואף לציונים גבוהים, מתנדב מתי שאני יכול, מתמודד עם לחץ כיתה י"א, סופר לאחור עד שהמקרוגל יצפצף, צופה בטלויזיה כשיש לי זמן פנוי ואז כועס על עצמי שבזבזתי אותו.
תמיד כמו כולם, אף פעם לא שונה, אף פעם לא חריג, אף פעם לא דורש יחס מיוחד.
תמיד כמו כולם, אף פעם לא שונה, אף פעם לא חריג, אף פעם לא דורש יחס מיוחד.
כשאני מקבל את היחס המיוחד הזה אני מצפה שזה יהיה בשל מעשים שעשיתי, הישגים שהשגתי.
אבל הפעם זכיתי ליחס מיוחד בשל היותי טרנסג'נדר.
עובדה שלא בחרתי, עובדה שלא מצדיקה יחס מיוחד, אך יחד עם זאת, עובדה שאני לעולם לא אתכחש לה, לעולם לא אסתיר אותה ולעולם לא אתבייש בה.
העניין הוא שאני טרנסג'נדר 100% מהזמן.
כשאני קם בבוקר, וכשאני מצחצח שיניים ושוטף פנים, וכשאני לפעמים מספיק לאכול ארוחת בוקר אבל לרוב לא, כשאני יושב לידו בכיתה ונוסע למעבדות באוניברסיטה ומתנדב בספריית בית הספר כשהכיתה בשיעורי ספורט, וכשאני מנגן, וכותב, ומצייר, ומתנדב, וצוחק, ומחייך, ולפעמים פחות, וגם כשאני הולך לישון. לצד כל שאר הדברים שאני, אני גם תמיד טרנסג'נדר.
אני לא הופך להיות טרנסג'נדר בלילות עם ירח מלא, אני לא הופך להיות טרנס רק בלילה. ואם יש לך בעיה איתי בלילה, אז יש לך בעיה איתי גם ביום.
אני מרגיש שלא משנה מה אעשה, כמה אצטיין וכמה אשקיע וכמה אכיל בתוכי המון זהויות והמון רבדים,
התכונות שלי לעד יתגמדו לצד הדברים השוליים, לצד המין הביולוגי שלי.
הדיון על הלינה במסע לפולין התייחס לחלוטין למה שיש לי או אין לי בין הרגליים,
הוא לא היה אמור לחשוב על זה, הוא לא היה אמור לגרום לאחרים לחשוב על זה, הוא לא היה אמור לשים אותי בלב הדיון על זה והוא לא היה אמור לפתוח על זה דיון מלכתחילה.
וזה תקף גם לאנשים שהמין והמגדר שלהם תואמים וגם לאלו שלא.
זה לא עניינו של איש והבחירה עם מי תישן בטיול מטעם בית הספר לא צריכה להיות תלויה באברי המין של האדם הזה.
אתמול לא הלכתי ללימודים. הודעתי למחנכת שאני לא מרגיש טוב ואני חושב שהיא הבינה שהכוונה הייתה מנטלית, שאני לא מרגיש טוב נפשית.
אז נשארתי בבית ושיחקתי עם האחים שלי בוידיאו גיימס וניצחתי והרגשתי בטוח והרגשתי טוב.
וביליתי את השבת בבית עד שיצאתי לקנות עם ההורים שלי נעליים לפני כמה שעות, אבל במקום להסתכל על נעליים הסתכלתי רק על טרנינגים ועל סוודרים במידות גדולות.
חזרתי הביתה עם סוודר במידה לארג' שאלבש מחר ללימודים ואולי ארגיש פחות עירום.
הנסיעה הביתה הייתה שקטה ומלאה בתחושת הקלה שבקרוב אהיה שוב בבית,במיטה שלי.
כבר הספקתי לשכוח כמה אנרגיה שואבת הדיספוריה וכמה חלש וחסר כוחות אתה מולה.
והנה אני כאן,
כותב בידיעה שהכתיבה לא תחולל קסמים, אבל היא תאפשר לי לראות את התמונה הגדולה.
אני מבין שאין שום דבר שאני או כל אחד אחר יכול לעשות כרגע כדי לשפר את המצב.
רק הזמן צריך לעבור עלי וליישן את כל הסיפור כמו יין שיפתח ויזכה להערכה רק כשיחלוף עליו הזמן הרצוי.
אם לא הייתי מחוייב למסגרות כנראה הייתי נותן לעצמי שבועיים במיטה, שהזמן הזה יעבור בעיניים עצומות.
אבל מחר יחל יום לימודים חדש,
ועליי להיות חלק מהיום הזה.