הייתי בטוח שיהיה קל. יהיה בסדר.
אך ברגע שנכנסתי למבנה והתיישבתי על הכורסה שמחוץ לחדר נכנסתי ללחץ. אחרי ממש מעט דקות יצאה בחורה צעירה מהחדר. בת שבע עשרה לערכתי. וידעתי שעכשיו זה תורי.
זה לא היה כמו שדימינתי. לא ישבנו שנינו ושתקנו. לא יריתי את הצשובות ששיננתי לילות שלמים.
זה התחיל כמו תמיד. כמו בדרך כלל.
היי, היי, מה קורה, איך את מרגישה.
חשוב לציין שהיא הייתה מאוד מתחשבת בכך שלא דחפה אותי להתחיל לדבר על זה.
היו כמה (הרבה) רגעים שאמרתי לה שאני לא רוצה לדבר על נושא כזה או אחר.
כמו למשל כשהיא ניסתה להבין אותי יותר טוב.
"אני אגיד את זה ישירות" אני לא זוכר מה היה המשך המשפט שהיא אמרה לי, אבל חשוב לציין שהיא הזהירה אותי מראש.
"זה אומר שאת לא מרגישה בת?" הנהנתי למרות שזה לא היה מדויק ממש. זה לא שאני לא מרגיש בת, אני לא בת.
"וזה אומר שאת מרגישה יותר...ממ..בן?" הנהנתי. שוב, זה לא שאני מרגיש בן, אני בן. הלוואי וזו הייתה רק הרגשה.
"ובמה את מרגישה את זה? מה גורם לך להרגיש כמו..ממ..בן?" היא המשיכה.
הייתה שתיקה של כמה רגעים ואז סיננתי בשקט ובקול שבור
"אני לא רוצה לדבר על זה".
היא הבינה, כמובן. לפחות כך אני מקווה.
באיזשהו שלב היא אמרה בקול את המילה שאסור לומגר. המילה שמותר רק לכתוב בשקט ובסודיות.
אז עכשיו אני אכתוב, בשקט ובסודיות כמובן, שאני, נעם, נער טרנסג'נדר.
אני אניח כאן את המילים שמיועדות לעיני הקורא בלבד ושפתי האומר לא ייחשפו למילותיי כלל.
וככה עדיף, אם בכלל אפשר.
;){kind=link}