הכל נהיה טוב.
ככה זה לפחות אמור להיות.
אני לא שותה, לא שורף, לא מתכנן התאבדויות, אז למה אני עדיין לא בסדר?
למה אני מרגיש כל כך לבד, למרות שיש כל כך הרבה אנשים מסביבי שאוהבים אותי ורוצים בקרבתי?
אני מתכנן לטוס בשנה הבאה לחודש בלוס אנג'לס. לבקר את המשפחה שם ובניו יורק עם סבא שלי וחבר.
אנחנו כנראה נתארח אצל דודה שלי. שהיא מקסימה.
היא מגניבה ונחמדה, והוא נתפסת בעיניי כ"אשת העולם הגדול".
היא ירדה ללוס אנג'לס בעקבות מותה של סבתי, שהייתה קשורה אליה מאוד. ומאז היא שם. מבקרת לפעמים בארץ.
אני חושב שיהיה כיף. אבל אני לא יכול להפסיק לחשוב על 'מה יקרה אם היא תדע'.
המחשבה הזו מעצבנת אותי כיוון שהיא בכל מקום.
כל בנאדם שאני רואה, כל חוויה שאני חווה, "מה יקרה אם ידעו?"..
אני מתגעגע לאלכוהול כל כך.
אני עדיין זוכר את הטעם החריף וההרגשה של הגרון עולה בלהבות, ו לאחר מכן ההרגשה המדהימה הזו של הריחוף..
אני כל כך רוצה 'לברוח' לשם. אבל אני מבין כבר כמה הרסנית הבריחה הזו.
ואני רוצה שימשיכו לחשוב שאני בסדר. אני לא רוצה להדאיג את כולם.
חשבתי להתחיל לחסוך כסף. לעתיד. אני לעולם לא יכול לדעת מה יקרה.
הלילות האלה שלא ישנתי ורק תכננתי לאן אני בורח ומה אני לוקח איתי למקרה שהמצב בבית יסתבך לימדו אותי לא לסמוך על כלום.
אני צריך למצוא עבודה כדי לממן לי את הטיפולים שאני מקווה לעבור כשימלאו לי 18, ואת הלימודים שאתחיל לאחר השירות.
אני לא יכול לסמוך על ההורים שלי שיעזרו לי בהכל. ואם אני אתחיל לעבוד עכשיו ולחסוך, אולי עד גיל 18 כבר יהיה לי מספיק בשביל להתחיל.
אני אחרי יום ארוך בלימודים, שקוע עד מעל הראש בכל המבחנים.
היום היה באנגלית, ומחר אני משלים את המיצב במדעים שפיספסתי כשהלכתי ל'מכון לבריאות הנפש'.
הציונים שלי ירדו משמעותית, וזה גורם להכל להפוך לבקשה יותר.
אם פעם הרגשתי שאני מאכזב את כולם, היום אני יודע שאני מאכזב את כולם אפילו יותר.
אין לי במה להאחז והכל קורס תחתיי.
אומרים שמרחוק הצרות של היום יראו לי טיפשיות. שכשאגדל אני אבין שזה לא היה כל כך גרוע.
כנראה הם צודקים.
אבל בינתיים, כשהם רואים את הדברים מרחוק, ואני קורס אל תוך עצמי, האם אף אחד לא יכול לעזור לאף אחד? אינו יכול להציל איש?
בעקבות הירידה בציונים הוריי רוצים שאתחיל ללכת לבית הספר יותר.
ניסיתי את זה וקרסתי ליומיים של ישיבה בבית וכתיבה של כל הכאב.
המקום לא כל כך נורא. יש רגעים של ישיבה על איזה אבן עם מוזיקה באוזניים ועיניים שמתרוצצות על כל הירוק והמרחב, ו המקום באמת מדהים.
אבל המקום הזה הפך להיות הכלא שלי.
המקום בו אני מרגיש כל כך לבד, וכל כך לא שייך.
כל הדת, והילדות, והצחוק המזויף הזה שמסתיר מאחוריו כל כך הרבה כאב.
אני לא רוצה להיות חלק מהמערכת הזו של חותכים-מסתירים-מחייכים-מסיימיםשתייםעשרהשנים-והולכיםהביתה.
אני רוצה להיות שמח.
שמחה אמיתית שלא מעלה תהיות של 'מה אם הם ידעו?'
שמחה חסרת גבולות ומלאת אושר. מלאת טעם חריף ששורף את הגרון וגורם לריחוף.
<3
;){kind=link}