הפער

פער.

מילה קצרה שתהום עמוקה פעורה בה.

כצייר אני יודע שהמילה "פער" עשויה לבטא קו עבה מדי מזה שתכננת ליצור ובה בעת משמעות שלמה שאבדה משלב התכנון לשלב הביצוע. עשויה לבטא דיוקן שלא מזכיר את בעליו וגם לכלוך פחם בפינת גליון הנייר. 

תהום עמוקה או תהום רדודה- שתיהן תהומות ושתיהן הפער שבין גדה אחת לשניה.

סדרת ציורים אחרונה שעבדתי עליה נקראת "The Acceptance Of Imperfection". בסדרה ציירתי 4 דיוקנאות שלי שמבטאים את שלב קבלת הגוף שלי כגוף על אף חוסר האסתטיקה של הגוף שלי והאהבה שלי לאסתטיקה. בתכנון הסדרה הייתה אמורה להכיל 5 דיוקנאות אבל הדף החמישי כרגע הוא דף לבן. חסר לי שם דיוקן בשביל האיזון אבל המסר שלי הוא שקבלה אמיתית היא חוסר היחס אל הגוף כגוף ועל כן כל צורת גוף במרחב היא קבלתו של הגוף כשלם ולא מושלם.

לאחרונה אני מנסה לצמצם את הפער הפנימי שמורגש בי.
לא בחוסר, אלא בתהום גדושה ומתוכה צריך לבחור.

מתוך כל כך הרבה זהויות וצורות חשיבה ומנטרות לחיים אני מנסה לבחור את האני.
הלוואי ויכולתי לכתוב בלב שלם שאני מחפש את "האני האותנטי", אבל אני לא. אני יודע מי אני ואני יודע מי אני רוצה להיות. אני רק עוד לומד איך להפוך לאדם שאני רוצה להיות.

אכפת לי מאוד מהכל. והייתי רוצה להיות נטול דאגות.
חייכן, לבוש בצורה מרמזת בלי להרגיש שמן מדי בשביל הבד, נטול דאגות, אוהב.

אך מכל זה אני אדם מודאג, חסוד, מרוחק ונוטה לחשיבת יתר וניתוח סיטואציות מתקדם באופן לא מודע.

"אתה מאוד בוגר לגילך"- אמרו לי ההורים, החברים, המורים והמדריכים במרוצת השנים. לאחרונה גם חייל מהמשרד שלי.
ביסודי ראיתי בזה מחמאה, בחטיבה ראיתי בזה אות קין, היום אני רואה בזה עלבון.

אני לא רוצה בבגרות הזו, ברצינות, ברגישות.

תמיד נמשכתי לאלו הרומסים בנונשלנטיות אנשים כמותי, רק כי הם יכלו וכי אני נתתי והם נראו לי כל כך משוחררים מרגשות שליליים.
אני מנסה לנתק את עצמי מהחבלים שקשרתי לעצמי והגבלתי את עצמי מתוך מחשבה שהעולם דיכוטומי וטוטאלי ומנסה ללמד את עצמי להישאר נאמן למוסר ולמצפן הלב ובכל זאת להרגיש חופשי.

הפער ממשיך ונפער ואני מנסה לאחוז בכל מה שאני מספיק לתפוס לפני הנפילה.

אלכוהול עוזר, אבל לאחרונה אני שותה הרבה פחות ורק עם אנשים אחרים איתי, שזה טוב אבל מגביל.

למה לא מלמדים בבית הספר אהבה עצמית?