גלעד לחיים שחייתי

הרי שפעם הסתכלתי על גיל 20 כגיל מקסימאלי. לא האמנתי בכלל שאעבור את גיל 18. ופתאום כשהתנדפה ממני האובדנות לא היה לי עתיד לחלום עליו. לא היו לי שאיפות ממשיות ומטרות להגשים ולממש.

ועכשיו אני לא יודע עד מתי יחיו בי הפחדים האלה, הטריגרים היומיומיים שמפעילים בי כל היבטי רגשנות ועצב.

מעניין אותי אם אגיע לשלב שאפרד מכל אותם רגעי זיכרון כגלעד לחיים שחייתי ומעניין אותי אם אדע לחיות בלעדיהם.

לפעמים זה מרגיש כאילו חייתי את המסלול המהיר של החיים האלה ושכרגע מיציתי הכל. 

חוויתי את האבדן ואת הכאב וכרגע אלו כבר לא מרגשים אותי אלא רק מזכירים לי כאב שעוד לא הצלחתי לחלוטין לשכוח.

מעניין אם בעוד עשרים שנה, כשאגיע לגיל בו אני מקווה כבר להיות הורה (אולי אפילו הורה טרי, יש בי חיבה לרעיון ההורות המאוחרת), אחיה את אותם הרגעים בכל ידיעה חדשותית על ילד שאולץ לחיות את המסלול המהיר של החיים. מעניין אותי אם אעביר את הטראומה דור, כמו שקורה הרבה להורים, ואנציח את אותה הילדות המחורבנת שלי גם כהורה.

כרגע קשה לי לדמיין את העתיד הרחוק.

אין לי שום כיוון בכלל לאחרי השחרור (שכרגע נראה כמו במרחק שנות אור ממני). אולי זה גם אחד השיקולים שלי ליציאה לקצונה.
אני קצת מפחד להודות בזה שאני שוקל את העניין כי אני הבנאדם האחרון שירצה להישאר ולו עוד יום אחד במערכת הצבאית הזאת, אבל גם ככה אין לי תכניות לעתיד ולא תזיק לי עוד שנה שבמהלכה אוכל לחשוב על הדברים.

אני לא יודע איזה מבוגר אני רוצה להיות בכלל. קשה לי לתכנן תוכניות לבגרות כי אף פעם לא הרגשתי באמת ילד.
תמיד הייתי מתוכנן ומחושב ויודע מה הצעד הבא- אבל רק עד גיל 18. לא יכולתי לדמיין בכלל את גיל 18 עצמו.

ואז הגעתי לקו הסיום של התכניות שלי והתחלתי לאלתר, "לזרום" עם הזרם שהחיים והסביבה הכתיבו לי.

אני כל כך רוצה כבר להשתחרר מהצבא ולהיות אחראי לעצמי ולחיי היומיום שלי, אך יחד עם זאת אני מפחד שהיום הזה יגיע ואהיה אבוד בעולם.

אני לא מסוגל להתעורר לימים חסרי משמעות. תוך שלושה ימים של כלום אני כבר מחפש מטרה ומשמעות ואם לא אמצא אותם אני חושש שאשקע לתוך כלום אחד גדול.