בהתחלה היה לי ביטחון, דיברתי כמה שרציתי, למרות הגמגום.
ככל שהתבגרתי אנשים החלו לאבד את סבלנותם. איש לא חיכה לי שאגמור לדבר. ואז חוסר הבטחון הגיע. והוא עדיין קיים, למרות שהגמגום כבר עבר.
אני חושבת שבעה פעמים על מה שאני רוצה להגיד לפני שאני אומרת אותו. בפעם הראשונה זה עוד מקוטע, כאילו אני עדיין מגמגמת. בפעמים האחרות אני מחליטה אם כדאי לי בכלל לומר את זה, ואיך בדיוק. ורק אחר כך אני באמת הוגה את זה בקול.
אנשים לא יודעים להעריך את זה. את הדיבור. זה נראה להם מובן מאליו שאני מדברת. אבל זה ממש לא.
אחותי כועסת עלי כשאני פותחת את הפה, בעיקר עכשיו כשהאגו שלה טפח והעצים את גודלו.
היא אומרת שאני חופרת, שאני צריכה להפסיק לדבר.
ושלא תחשוב אחרת- אני רוצה. להפסיק לדבר. אבל אני לא יכולה.
אחרי שנים שלא דיברתי (ירדו עלי בגלל הגמגום, הפסקתי לדבר, סיפור ארוך.) יש לי המון מה להגיד. ואני אומרת את זה גם אם אני לא רוצה.
היום אמרתי שהאשפוז הזה שלה לא השפיע עלי לרעה.
אבל עכשיו אני חושבת אחרת- הוא לקח ממני את אחותי הגדולה, והחזיר לי ילדה זרה.
אני יודעת שזה נשמע אגואיסטי, אבל אני, מעדיפה אותה, חולה.
(זה אחי הקטן..)
;){kind=link}